פתיחת המזמור היא על עצם האפשרות להודות לה’: לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה, אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן, וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר. נראה, כי כאשר משלמים את הנדר, התהילה היא בשתיקה. לא צריך יותר מזה. ה’ הוא שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה, וכולם יכולים לבוא ולהתפלל, עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ. ואף אם דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי, ניתן להתפלל, כי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם.

במזמור שני חלקים, שבמבט ראשון נראים שונים מאוד אחד מהשני.

בחלק הראשון (ה-ט. 41 מילים) מתוארים הקרובים לה’ והרחוקים. מחד: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ, ולעומתם: מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים וגו’. וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ, מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין. בנוסף, ישנו תיאור של מה שנפעל בצדק ה’: נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱ-לֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וגו’. מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ, נֶאְזָר בִּגְבוּרָה. מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים, שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם, וַהֲמוֹן לְאֻמִּים. נראה, כי צדק ה’ שמתגלה כאן מבטא הירארכיה, שנותנת מקום שונה לקרובים ולרחוקים, להרים ולימים.

בחלק השני (י-יד. 40 מילים) הברכה שמברך ה’ את הארץ בגשמים: פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ (=תשקה אותה), רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה (=תעשיר אותה), פֶּלֶג אֱ-לֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין (צמיחת) דְּגָנָם, כִּי כֵן תְּכִינֶהָ (=הכנת את הארץ). תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ (=הורד מים לתלמים ולחריצים), בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה (=תרכך אותה), צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. עִטַּרְתָּ (=ייפית) שְׁנַת טוֹבָתֶךָ, וּמַעְגָּלֶיךָ (=נסיבות הזמן) יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן (=דברים משובחים). יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר, וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה. לָבְשׁוּ כָרִים (=כרי העשב) הַצֹּאן, וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר (=תבואה).

אם כן, בניגוד להרים ולימים, עליהם מדובר בחלק הראשון, אותם הכין ה’ בכוחו ובגבורתו. בניגוד להמון הלאומים, כמו שאון הימים, הקשורים לה’ מצד כוחו וגבורתו. בחלק השני מכין ה’ את הארץ עם הגשם ומביא את הברכה לצמחים. הקרובים יכולים להתקרב, ולא רק לבטוח בה’ ולירא ממנו, מפני שה’ בוחר בהם ומקרב אותם, בדומה למה שהוא עושה לארץ כאשר הוא פוקד אותה – מוריד גשם ומצמיח תבואה.

סיום המזמור: יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ מצביע על כך שבזמן של שפע הופכים גם הרחוקים להיות חברים של הקרובים, ולהתרועע זה עם זה. יכולים כולם לשיר ביחד.

›››

עיון בשני הקשרים של המזמור, יוביל אותנו לפרשנות נוספת.

החלק הראשון של המזמור שלנו, הוא על האנשים בהם בחר ה’, והאופן בו הוא מקרב אותם אליו.

ה’ הבוחר מכונה כאן “אֱ-לֹהִים בְּצִיּוֹן”, וישנו נדר שמשלמים לו. בתהילים קלב (א-ג) מספר דוד על נדרו: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, זְכוֹר ה’ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ. אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה’, נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי, לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה’, מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב. בספר דברי הימים (דבה”א כא, כח) הכריע דוד על מקום הבית: בָּעֵת הַהִיא, בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי עָנָהוּ ה’ בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי וַיִּזְבַּח שָׁם וגו’. וַיֹּאמֶר דָּוִיד: זֶה הוּא בֵּית ה’ הָאֱ-לֹהִים, וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל.

מיד לאחר קביעת המקום, החל דוד בפעולות לקראת הבניה (דבה”א כב, ב-ד): וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִכְנוֹס אֶת הַגֵּרִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲמֵד חֹצְבִים לַחְצוֹב אַבְנֵי גָזִית לִבְנוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים. וּבַרְזֶל לָרֹב לַמִּסְמְרִים לְדַלְתוֹת הַשְּׁעָרִים וְלַמְחַבְּרוֹת הֵכִין דָּוִיד, וּנְחֹשֶׁת לָרֹב אֵין מִשְׁקָל. וַעֲצֵי אֲרָזִים לְאֵין מִסְפָּר, כִּי הֵבִיאוּ הַצִּידֹנִים וְהַצֹּרִים עֲצֵי אֲרָזִים לָרֹב לְדָוִיד.

על אף שדוד לא בנה את הבית, הוא הכין את כל מה שיכל להכין כדי ששלמה בנו יבנה את הבית, והוא מסביר לו למה הוא עצמו לא בונה את הבית (דבה”א כב, ה-טז): וַיֹּאמֶר דָּוִיד: שְׁלֹמֹה בְנִי נַעַר וָרָךְ, וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לַה’ לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה, לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹת, אָכִינָה נָּא לוֹ, וַיָּכֶן דָּוִיד לָרֹב לִפְנֵי מוֹתוֹ. וַיִּקְרָא לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ, וַיְצַוֵּהוּ לִבְנוֹת בַּיִת לַה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל. (ס) וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה (בנו): [בְּנִי] אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה’ אֱ-לֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה’ לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ, וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ, וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב, וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם. עַתָּה בְנִי, יְהִי ה’ עִמָּךְ, וְהִצְלַחְתָּ וּבָנִיתָ בֵּית ה’ אֱ-לֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר עָלֶיךָ. אַךְ יִתֶּן לְּךָ ה’ שֵׂכֶל וּבִינָה, וִיצַוְּךָ עַל יִשְׂרָאֵל, וְלִשְׁמוֹר אֶת תּוֹרַת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ. אָז תַּצְלִיחַ, אִם תִּשְׁמוֹר לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה עַל יִשְׂרָאֵל, חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת. וְהִנֵּה בְעָנְיִי, הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה’ וגו’.

האם הסתפק דוד בכל ההכנות הגשמיות לבנין הבית? לא! הוא גם הכין את האנשים שיעבדו בבית ה’ (דבה”א כג, ב-כד): וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. וַיִּסָּפְרוּ הַלְוִיִּם מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמָעְלָה וגו’. וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד מַחְלְקוֹת (ס) לִבְנֵי לֵוִי לְגֵרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי וגו’. אֵלֶּה בְנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתֵיהֶם, רָאשֵׁי הָאָבוֹת לִפְקוּדֵיהֶם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם, עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה לַעֲבֹדַת בֵּית ה’ מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה.

דוד גם מסביר מדוע הוא עשה זאת (דבה”א כג, כה-לב): כִּי אָמַר דָּוִיד: הֵנִיחַ ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְעַמּוֹ, וַיִּשְׁכֹּן בִּירוּשָׁלִַם עַד לְעוֹלָם. וְגַם לַלְוִיִּם אֵין לָשֵׂאת אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו לַעֲבֹדָתוֹ. כִּי בְדִבְרֵי דָוִיד הָאַחֲרֹנִים הֵמָּה מִסְפַּר בְּנֵי לֵוִי מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וּלְמָעְלָה. כִּי מַעֲמָדָם לְיַד בְּנֵי אַהֲרֹן לַעֲבֹדַת בֵּית ה’, עַל הַחֲצֵרוֹת וְעַל הַלְּשָׁכוֹת וְעַל טָהֳרַת לְכָל קֹדֶשׁ וּמַעֲשֵׂה עֲבֹדַת בֵּית הָאֱ-לֹהִים. וּלְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּלְסֹלֶת לְמִנְחָה וְלִרְקִיקֵי הַמַּצּוֹת וְלַמַּחֲבַת וְלַמֻּרְבָּכֶת וּלְכָל מְשׂוּרָה וּמִדָּה. וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה’ וְכֵן לָעָרֶב. וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’, לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים, בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי ה’. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וּמִשְׁמֶרֶת בְּנֵי אַהֲרֹן אֲחֵיהֶם לַעֲבֹדַת בֵּית ה’.

אם כן, בנוסף לכך שה’ הבדיל את הכהנים, בחר דוד בלויים שיעמדו בחצר, בלויים המנגנים, ובלויים השוערים והשומרים את משמרת אהל מועד ומשמרת הקודש.

באיזה כח בחר בהם דוד? והרי ה’ אמר בתורה על הלויים רק שהם ישאו את כלי המשכן? נראה, כי דוד עשה זאת בכח הבחירה בו כמלך, וכך נאמר (דבה”א כח, ב-ו): וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר: שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי, אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה’ וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱ-לֹהֵינוּ, וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת. וְהָאֱ-לֹהִים אָמַר לִי: לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ. וַיִּבְחַר ה’ אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּי מִכֹּל בֵּית אָבִי, לִהְיוֹת לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, כִּי בִיהוּדָה בָּחַר לְנָגִיד וּבְבֵית יְהוּדָה בֵּית אָבִי וּבִבְנֵי אָבִי בִּי רָצָה, לְהַמְלִיךְ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וּמִכָּל בָּנַי, כִּי רַבִּים בָּנִים נָתַן לִי ה’, וַיִּבְחַר בִּשְׁלֹמֹה בְנִי לָשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא מַלְכוּת ה’ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר לִי: שְׁלֹמֹה בִנְךָ הוּא יִבְנֶה בֵיתִי וַחֲצֵרוֹתָי, כִּי בָחַרְתִּי בוֹ לִי לְבֵן, וַאֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב.

אם נחזור למזמור שלנו: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ. נראה, כי דוד ראה בבחירה בו כמלך, גם אפשרות לבחור את מי שישכון בחצרות בית ה’, ולהגדיר מחדש את תפקיד הלויים.

›››

בסוף ספר שמואל (שמו”ב כא, א-יד) מסופר על הרעב שהיה בימי דוד: וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה. כדי להגיע לסופו של הרעב, ולמצב בו וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ, צריך היה דוד לתקן את חטאו של שאול כלפי הגבעונים, וכאשר הוא שאל אותם: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם, וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה’? הם השיבו: הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ, וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל. (ינתן) [יֻתַּן] לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה’. מלבד מסירת שבעה מבני שאול לגבעונים, הלך דוד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן, אֲשֶׁר (תלום שם הפלשתים) [תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים] בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ. וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ, וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים. וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו, וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ, וַיֵּעָתֵר אֱ-לֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן.

אם כן, המחצית השניה של המזמור שלנו, שמתארת את השפע והגשמים היורדים, באה לאחר תיקון חטאו של שאול, ומתוך קבורה והשלמה של קברו.

אחד ההבדלים בין שאול לדוד נוגע ליחסם למוחלשים. ה’ הבהיר לדוד שהרעב הגיע מפני שוַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אך דוד המשיך את החטא כאשר נתן לגבעונים את המוחלשים מבני שאול: וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִיבֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל, עַל שְׁבֻעַת ה’ אֲשֶׁר בֵּינֹתָם, בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל. וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת אַיָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת אַרְמֹנִי וְאֶת מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה’. לאחר שאמרו לדוד את מה שעשתה פלגש שאול: וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת אַיָּה אֶת הַשַּׂק, וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל הַצּוּר מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה, הלך דוד לקבור את המוקעים ביחד עם עצמות שאול ויהונתן.

רק לאחר מכן, ה’ נעתר לארץ.

ה’ מביא שפע וברכה וגשם, רק לאחר שישנו תיקון של בית שאול בבית דוד – לאחר שדוד מצליח לא לוותר על הצד התחתון והמוחלש.

החיבור בין שני חלקי המזמור מתחדד – יש כאן בחירה בלויים, העמדה של קרובים לה’, ובקשה שה’ ישביע אותם בטוב ביתו. ואולם, בחירה זו באה מתוך הבנה של דוד שכולם שוים בפני ה’. כמו גשם שיורד על הארץ ומשקה את ההרים והעמקים, כך הקרובים והרחוקים אינם גדולים או קטנים בעצמם, אלא בזה שה’ בחר בהם וקירב אותם.