הכינוי של דוד על עצמו כ”עבד ה'”, מופיע רק עוד פעם אחת בספר תהילים (יח, א). ה’ נתן לו את הכינוי “עבד” רק פעם אחת, כאשר הוא רצה לבנות את בית המקדש, בא ה’ לנתן הנביא ואמר לו (שמו”ב ז, ה): לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד, כֹּה אָמַר ה’, הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?!

דרך נתן הנביא אמר ה’, שדוד לא יבנה את בית המקדש, ורק (שמו”ב ז, יב-טז): כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי, וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהַעֲוֹתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ, כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל, אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם. כלומר, דוד עבד ה’ מבין, שרק כאשר יקום בית הממלכה שלו, ובנו ימלוך תחתיו, הוא יבנה בית לשם ה’.

לפי זה, כותרת המזמור שלנו: לַמְנַצֵּחַ לְעֶבֶד ה’ לְדָוִד, מקשרת אותנו לרצונו של דוד לבנות את המקדש. מעתה, ניתן להבין טוב את החלק הראשון של המזמור (ב-ה. 36 מילים), ובו מתאר דוד את התוצאות של נאום ה”פשע” ל”רשע”.

ה”פשע” הוא דמות שבאה לתאר את מה שנאמר לרשע. את נאום הפשע מתאר דוד כמתרחש בְּקֶרֶב לִבִּי. ונראה, שהוא מתאר כאן את הרשע שבקרבו (המלבי”ם כותב שמדובר על הרשע בקרב לבו, שהוא היצר הרע, אך גם אם מדובר ברשע חיצוני, דוד המלך מתאר את מה שגרם הפשע לרשע לעשות, כפי שהוא חווה את הנאום). אין כאן תיאור של רשע שיכול להזיק לדוד, אלא של הרשע בעצמו: אֵין פַּחַד אֱ-לֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו. ה”פשע” ‘משוחח’ עם הרשע לא רק במילים, אלא גם הֶחֱלִיק אֵלָיו בְּעֵינָיו, (כדי) לִמְצֹא עֲוֹנוֹ לִשְׂנֹא (את החוטא). דִּבְרֵי פִיו (של החוטא) אָוֶן וּמִרְמָה, חָדַל (=פסק מ)לְהַשְׂכִּיל לְהֵיטִיב. אָוֶן יַחְשֹׁב עַל מִשְׁכָּבוֹ, יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב, רָע לֹא יִמְאָס.

דוד חושש מאוד מפני החטא.

על אף שהוא קיבל הבטחה, שבנו יבנה את בית המקדש, אך הוא אומר לבנו לפני מותו שהבטחה זו מותנית (מל”א ב, ג-ד): וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם. לְמַעַן יָקִים ה’ אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר: אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם לֵאמֹר לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל. אם כן, דוד בדק היטב מדוע שאול הפסיד את המלוכה, ומתאר במזמור זה את הרשע שבקרבו, על מנת שהוא ובנו לא יקשיבו לפשע אלא לה’, וכך בנו אכן ימלוך אחריו ויבנה את בית המקדש.

מה גרם לה’ למאוס בשאול כמלך?

במלחמת עמלק נאמר (שמו”א טו, ט): וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם, ולפיכך אמר ה’ לשמואל (טו, יא): נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים. כאשר מוכיח שמואל את שאול, הוא משיב לו (טו, כ-כא): אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה’, וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה’, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה’ אֱ-לֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל. על כך אומר לו שמואל את המשפטים מהם למד דוד במזמור שלנו מה לא לעשות (טו, כב-כג): הַחֵפֶץ לַה’ בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה’, הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים. כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה’ וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ. כלומר, ה’ לא רוצה עולות וזבחים כפי שהוא רוצה שישמעו בקולו. השמיעה טובה יותר מזבח, וההקשבה טובה יותר מהטוב שבאילים. עיקר החטא בקסם הוא עצם המרידה, ועיקר החטא באון ותרפים הוא ההתעקשות.

דוד שומע בקרב לבו, שהרשע איננו מפחד מא-להים, ופיו מלא שקרים, עד שהוא איננו בוחן מהו טוב. הרשע חושב מחשבות אוון, הוא מתייצב בדרך לא טוב, ואיננו מואס ברע, וחששו הגדול של דוד הוא מלהתפתות לדברי הפשע.

המילה נְאֻם מופיעה פעם נוספת בדברי דוד האחרונים (שמו”ב כג, א-ח), ונראה כי נאומו של דוד הוא כנגד נאומו של הפשע לרשע במזמור שלנו. נתבונן בפסוקי הנאום של דוד: וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. רוּחַ ה’ דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי. אָמַר אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱ-לֹהִים. וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ. כִּי לֹא כֵן בֵּיתִי עִם אֵ-ל כִּי בְרִית עוֹלָם שָׂם לִי עֲרוּכָה בַכֹּל וּשְׁמֻרָה כִּי כָל יִשְׁעִי וְכָל חֵפֶץ כִּי לֹא יַצְמִיחַ. וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ. וְאִישׁ יִגַּע בָּהֶם יִמָּלֵא בַרְזֶל וְעֵץ חֲנִית וּבָאֵשׁ שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ בַּשָּׁבֶת.

בנאום דוד מתוארת מלכותו כמלכות של ברית, משילות שיש בה יראת א-להים, בניגוד לרשע שאין פחד א-להים לנגד עיניו. גם התיאורים של הטוב שמגיע לצדיקים בנאומו של דוד: וּכְאוֹר בֹּקֶר יִזְרַח שָׁמֶשׁ בֹּקֶר לֹא עָבוֹת מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ, דומים לתיאור הטוב שמגיע לצדיקים במזמור שלנו: יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר.

במרכז המזמור שלנו (ו-ז) מזכיר דוד את החסד והאמונה של ה’, את הצדק ואת המשפט של ה’. החסד והאמונה הם בשמים, ואילו הצדק והמשפט הם בארץ: ה’ בְּהַשָּׁמַיִם חַסְדֶּךָ, אֱמוּנָתְךָ עַד שְׁחָקִים. צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵ-ל, מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה, ודוד מתפעל: אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה’. נראה, כי גם ברקע התפעלות זו עומדת גם כן נפילתו של שאול. שאול חמל על מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, אך ה’ לא רוצה את הבהמות המשובחות, כפי שהוא רוצה שישמעו בקולו. ה’ אמר להחרים את עמלק, ולהרוג את צאנו, לא מפני שלא איכפת לו מהבהמות, אלא מטעם אחר הידוע לו,  שכן מצד עצמו הוא מושיע אָדָם וּבְהֵמָה.

כנגד הרשע המתואר בחלק הראשון, דוד איננו מתאר בחלק השני של המזמור את שכרו של הצדיק, והחסד שה’ משפיע לבני אדם (ח-יב. 36 מילים): מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱ-לֹהִים, וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן. יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם. כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר. בקשת דוד היא: מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ, וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב. וביחס לעצמו הוא אומר: אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה, וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי (=תזיז אותי). ייתכן, שבפסוק זה הוא גם מביע את חששו מפני הגאוותן והרשע, אך נראה שעיר התפילה כאן היא בקרב לבו – שרגל הגאוה של עצמו לא תבוא אליו.

בסיום המזמור אומר דוד: שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן, דֹּחוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם. ונראה, כי בכך הוא מתאר את ההבדל בין המקום בו הוא רוצה להיות – גן העדן ומקור החיים, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם – כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, לבין המקום בו נמצאים הרשעים – הגיהנום, שם נופלים פועלי האון. הנפילה שלהם לא תהיה ‘כאן’ אלא שָׁם, מפני שה”פשע” נואם לרשע שהוא לא יפסיד מכך שאין לו פחד א-להים, אך בנאום דוד רואים אנו מה יקרה בסופו של דבר, שם, ולא יהיה עוד פתחון פה לפשע.