רבים מהפרשנים ראו במזמור מג המשך למזמור מב, והחתימה המשותפת לשני המזמורים: “מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים, כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵא-לֹהָי”, מסייעת לכאורה לתפיסה זו. ואולם, בכל כתבי היד והתרגומים העתיקים, ובמקורות הקדומים ביותר שבידינו, המזמורים הללו מחולקים לשנים, ויש אפילו שנתנו כותרת למזמור מג: “למנצח מזמור לדוד”.

מעתה, נראה להציע יחס שונה בין המזמורים: מזמור מג הוא המזמור הקדום, שאולי הושר כבר בתקופת דוד המלך, בטרם נבנה בית המקדש, ואילו מזמור מב הוא פיתוח והרחבה של מזמור מג.

את התפילה במזמור מג בנה המשורר משני חלקים:

בחלק הראשון (א-ב. 22 מילים) מתאר המשורר את אנשי השקר שרבים איתו, ואת תחושתו שהוא זנוח והולך בחושך מתוך לחץ האויב: שָׁפְטֵנִי אֱ-לֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד (=רשע), מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי. כִּי אַתָּה אֱ-לֹהֵי מָעוּזִּי, לָמָה זְנַחְתָּנִי? לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב?

בחלק השני של המזמור (ג-ד. 23 מילים) כאילו שוכח המשורר מן האויב, והוא מבקש מה’ שישלח את אורו ואמיתו כדי להנחות אותו בדרכו, והוא יבוא אל הר הקודש ומשכן השכינה ויודה לה’. וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱ-לֹהִים, אֶל אֵ-ל שִׂמְחַת גִּילִי (=מקור שמחתי), וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהָי.

חתימת המזמור מכוונת כנגד שני חלקיו: ראשית הפסוק – מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי, מתמודד עם הקושי שתיאר המשורר בחלקו הראשון של המזמור, ואילו סיומו – כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵא-לֹהָי, מציין את התכלית והרצון של המשורר. מוקד הפסוק – הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים, מציין את העובדה, שהמשורר מייחל ומקווה לא-להים, והוא פונה אליו מתוך הקושי כמו מתוך הישועה. בחתימת המזמור 14 מילים, וגם היא נחלקת לשנים כפי שהזכרנו.

האם ניתן להצביע על הזמן בו נאמר המזמור?

לדוד היו אויבים רבים, אך מי שכתוב עליו שהיה “אויב” הוא שאול המלך, וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָּוִד כׇּל הַיָּמִים (שמו”א יח, כט). הבקשה של דוד שה’ ישפוט אותו היתה בבורחו מפני שאול: יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶךָ … וְהָיָה ה’ לְדַיָּן, וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ (שמו”א כד, יב-טו), וכך פותח דוד במזמור שלנו: שָׁפְטֵנִי אֱ-לֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד, ואם מדובר על שאול המלך שרודף אחריו מובן מדוע מבקש דוד: מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי (=תצילני). זו התפילה בחלקו הראשון של המזמור.

בחלקו השני של המזמור מתעלם דוד מן האויב, ומדבר על רצונו הפנימי – לבוא אל מקום השכינה ולהודות לה’. אין כאן אפילו בקשה להגיע לבית המקדש, שכן עדיין לא היה זה רצון גלוי. בפועל, רק לאחר שה’ הניח לו מכל אויביו (שמו”ב ז, א-ב): וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ, וַָה’ הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: “רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה”, ובא לידי ביטוי הרצון לבנות את הבית. כעת מבקש דוד לבוא אל המשכן ולהודות לה’ בכינור.