חלקו הראשון של המזמור עוסק בישועת ישראל, וחלקו השני מתאר את שמחת הטבע והבריאה. ישנה זיקה לשונית עמוקה והקבלות רבות בין לשונות המזמור לבין נבואות הנחמה של ישעיהו, והמזמור הופך את נבואות העתיד של הנביא

במזמור ישנו תיאור מלכות ה' שהייתה קיימת מאז ומתמיד ("נכון כסאך מאז"). ה' מתגלה בעוצמה דרך קולות הנהרות ומשברי הים, ומעל כולם ניצב ה' – "אדיר במרום ה'". אך בעוד שהטבע רועש וגועש, התגלותו האמיתית

ישנם במזמור שני חלקי הודאה מרכזיים: החלק הראשון (הודאה "לא-ל השמים") מורכב מארבעה בתים בני שלושה פסוקים העוסקים בגדלות ה', בבריאת העולם והמאורות וביציאת מצרים, ואילו החלק השני (הודאה "לנותן לחם לכל בשר") כולל שלושה

ההלל פותח בקריאה לעבדי ה' דווקא, ולא לכל העולם. שם ה' מהולל בכל ממדי המציאות — מזמן ועד מקום ועד האנושי שבינינו — אך מה פשר הניגוד שבלב המזמור: ה' מגביה לשבת, ובה בעת משפיל

ה' נורא עלילה על בני אדם, והגויים בתחילה מסתפקים בזה שהם שמים כבוד תהילתו, ואומרים לו מה נוראים מעשיו. ואולם, הם יכולים להצטרף אלינו, לברך את ה' ולהשמיע קול תהילתו, שכן אנחנו קוראים לה' כאשר

דוד מבקש משפט מה', הוא רואה בשופטים אנשים רשעים שחושבים עוולה בלבם ומפלסים חמס בארץ. כאשר ה' שופט את המציאות יכול הצדיק לראות את הנקמה ברשע, וכולם מגיעים למסקנה שיש א-להים שופטים בארץ.

דוד בורח משאול, אך איננו רוצה להשחית אותו. הוא מבקש מה' שיציל אותו עד שיעבור האסון. אופן ההצלה המבוקש רמוז בפזמון החוזר: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱ-לֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. כאשר ה׳ יתרומם, ויתגלה כבודו

מתוך יראה ורעד אנו רוצים לברוח, אך כואב עוד יותר, כאשר לא אויב רודף, אלא מישהו כמונו. דוד בורח מפני שאול, אך קשה לו במיוחד עם דואג האדומי שמגלה להיכן נמלט. בתפילה שנצליח לבטוח בבטחון

הזיפים אומרים לשאול שדוד מסתתר עמם, ושאול רודף אחרי דוד, ובדרך פלאית הוא מפסיק לרדוף והולך – וכך לשון הפסוק: כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי, וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי. יש כאן תחינה ובקשה, ויש כאן הודיה על