דוד יוצא לדרך, והוא מבקש מה׳ שילמד אותו את הדרך בה ילך. שאול המלך בגד בו ריקם, ודוד מבקש שה׳ יודיע לו את דרכו ולא יזכור את חטאיו, שה׳ יסלח לעוונותיו, וה' יכיר בתקוותו ויפדה

דוד מודה על משפט וצדק – ה׳ לא עזב את הבוטח בו, ולא שוכח את צעקת המעונים. הרשע אומר בלבו שאין א-להים, והוא מצליח זמן רב, אך בסופו של דבר ה׳ שובר את זרוע הרשעים

מחד, זהו מזמור פרטי, ומאידך זהו מזמור שכל אחד יכול לשיר אותו – ה׳ שומע תפילה, והוא מוציא את האדם מהצר למרחב. על דוד המלך מסופר במזמור איך הוא עבר ממקום צר, בו הכלימו אותו,

מרד אבשלום הוא עונש לדוד, רעה שה׳ הקים עליו מביתו לאחר החטא עם בת שבע. דוד מבקש מה׳ להינצל מעצת אחיתופל, להרים את ראשו ולקרוא לה׳ שיענה לו מהר קדשו. הרשעים בפרקנו אינם בני ישראל,

ה׳ מתייחס אל המלך כאל בנו, ושוחק ולועג למי שלא מוכן לקבל את עולו של מלך המשיח. העצה היעוצה – להצטרף למלך ולהיסטוריה שמכוונת מלמעלה. זו עצה כלפי פנים – אֲסַפְּרָה אֶל חֹק, ועצה כלפי

בתחילת ספר תהילים אנו מתארים את האיש שבתורת ה׳ חפצו כעץ עושה פרי, לעומת הרשעים שהם כמוץ אשר ידפנו רוח. האיש מתחיל כאדם בודד שעובד את ה׳, אבל לאחר זמן מתקבצים האנשים זה לזה, ונוצרת

מלכות ה׳ התגלתה במעמד הר סיני, וכל הרחוקים שראו את אותו המעמד – שמחו ורקדו. אחר שנים, נשארה בידינו התורה, ויכולים גם אנו לשמוח בתורה ובמשפטי ה׳. לאורך השנים, עובדי האלילים יתביישו, וכל הכוחות ישתחוו

בתוך הצרה נדמה לנו לפעמים שאין נחמה. אם השליחות שלי נקטעה, מה יוכל להוציא אותי?
ההכרה שהמטרה של הצער והצרה היא בפחד שלי, ואצליח להפוך את היראה שלי ליראת ה׳,
מביאה לנחמה גם

עלינו להאזין לתורה וללמוד מן העבר – לשמור את מצוות ה׳. חטאים בתקופת הנדודים במדבר, חטא העגל, חטא המרגלים, ותקופת השופטים, הובילו לכך שה׳ מאס בחלק מעם ישראל, ועלינו להיזהר לא להיות כאבותינו הסוררים, אלא

שני מזמורים לפנינו: מזמור שנאמר לאחר חורבן המקדש, הבנוי על גבי מזמור שנאמר לאחר חורבן משכן שילה. אסף מבקש מה׳ שאת הישועות אותן הוא פועל בקרב הארץ, הוא יפעל גם כנגד האויב המחרף אותו וקם

השופר הוא הכלי בו אנו ממליכים את ה׳, ובקולו אנו שומעים את קול ה׳. אנו תוקעים בשופר כי חוק לישראל הוא, מהזמן בו יצאנו ממצרים, אך בכל שנה אנו שומעים משהו נוסף בתקיעה — מחדשים