יש לדוד המלך שתי תפילות: האחת – לשפוט אותו ולריב את ריבו מן האויב, והשניה – להגיע למקום השכינה ולהודות לה׳. גם כאשר דוד בורח מן האויב, הוא חושב על קרבת ה׳ ורוצה לבוא אל

ישנם משברים וקשיים שלא מאפשרים לראות את פני א-להים. בכל זאת, האדם משתוקק לבוא ולראות, הוא נזכר בערגה בזמנים בהם הוא עלה לרגל, והוא בוכה כאשר האויבים בזים לו. האדם לא רק מזכיר לנפשו את

דוד שותק. גם מול אנשים, וגם מול ה׳. הוא מצדיק את הייסורים, ורק שואל כמה זמן הם יימשכו. דוד לא רוצה להיות כמו כל בני האדם שעסוקים בהבל, הוא יודע שה׳ עשה את מה שעובר

תקוה בה׳ ושוועה מביאה לישועה. הביטחון בה' מחולל נפלאות. ה׳ איננו כולא את רחמיו, והוא מציל ועוזר. את הישועה הפרטית צריך לספר בקהל רב, ולהפוך את האמונה והחסד הא-להי לנחלת הכלל.

דוד מצדיק את הדין מפני חטאתו, והוא מתאר את ייסוריו המרובים. עם זאת, דוד עומד על כך שאוהביו ורעיו עומדים מנגד, ומבקשי נפשו ודורשי רעתו מדברים עליו דיבורים קשים. הוא מבקש שה׳ לא יעזוב אותו

דוד בורח משאול המלך, ואולם מעבר לבקשה הפשוטה – להינצל, ואף מעבר לתפילה ששאול יפול רשת שהוא טומן לדוד, מתמודד דוד עם הרבה אנשים שאינם מעורבים. אנשים שרק שמחים לראות את המרדף, אך הם לא

דוד משנה את טעמו, ואם בתחילה הוא חשב לעבור לצד הפלשתים כדי להינצל משאול המלך, מבין דוד שכשם שהוא גורש מארץ ישראל, כך הוא גם מגורש מהפלשתים. דוד מהלל את ה׳ על כך, ומרומם את

לאחר המזמור הקודם, בו התחזקה בנו ההכרה שהבוטח בה׳ חסד יסובבנו, מחיל המזמור שלנו את התובנה גם על כלל ישראל. אשרי הגוי שה׳ א-להיו, והוא איננו פונה לעזרת בני אדם, ואיננו בוטח ברוב חיל או

בחלק הראשון מתאר דוד את עצמו ככבשה, וה׳ הוא הרועה שלו, ובחלק השני מתאר דוד את עצמו כאורח בבית המלך ה׳. ובעצם, דוד המלך אומר: גם כאשר הייתי רועה – אתה היית הרועה שלו, וגם