העולים בהר ה׳ והעומדים במקום קדשו אינם רק עולי רגלים, אלא אנשים שמסייעים לחזרת מלך הכבוד למקומו. יש לדרוש את ה׳ כמשפט, וכאשר מתקיימת דרישה זו, נושאים ברכה מאת ה׳.

דוד יוצא לדרך, והוא מבקש מה׳ שילמד אותו את הדרך בה ילך. שאול המלך בגד בו ריקם, ודוד מבקש שה׳ יודיע לו את דרכו ולא יזכור את חטאיו, שה׳ יסלח לעוונותיו, וה' יכיר בתקוותו ויפדה

דוד מודה על משפט וצדק – ה׳ לא עזב את הבוטח בו, ולא שוכח את צעקת המעונים. הרשע אומר בלבו שאין א-להים, והוא מצליח זמן רב, אך בסופו של דבר ה׳ שובר את זרוע הרשעים

מחד, זהו מזמור פרטי, ומאידך זהו מזמור שכל אחד יכול לשיר אותו – ה׳ שומע תפילה, והוא מוציא את האדם מהצר למרחב. על דוד המלך מסופר במזמור איך הוא עבר ממקום צר, בו הכלימו אותו,

מרד אבשלום הוא עונש לדוד, רעה שה׳ הקים עליו מביתו לאחר החטא עם בת שבע. דוד מבקש מה׳ להינצל מעצת אחיתופל, להרים את ראשו ולקרוא לה׳ שיענה לו מהר קדשו. הרשעים בפרקנו אינם בני ישראל,

ה׳ מתייחס אל המלך כאל בנו, ושוחק ולועג למי שלא מוכן לקבל את עולו של מלך המשיח. העצה היעוצה – להצטרף למלך ולהיסטוריה שמכוונת מלמעלה. זו עצה כלפי פנים – אֲסַפְּרָה אֶל חֹק, ועצה כלפי

בתחילת ספר תהילים אנו מתארים את האיש שבתורת ה׳ חפצו כעץ עושה פרי, לעומת הרשעים שהם כמוץ אשר ידפנו רוח. האיש מתחיל כאדם בודד שעובד את ה׳, אבל לאחר זמן מתקבצים האנשים זה לזה, ונוצרת