תהילים פרק נז – רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם

דוד בורח משאול, אך איננו רוצה להשחית אותו. הוא מבקש מה' שיציל אותו עד שיעבור האסון. אופן ההצלה המבוקש רמוז בפזמון החוזר: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱ-לֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. כאשר ה׳ יתרומם, ויתגלה כבודו על כל הארץ, לא יהיו עוד רדיפות אחרי דוד.

תהילים פרק נה – וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ

מתוך יראה ורעד אנו רוצים לברוח, אך כואב עוד יותר, כאשר לא אויב רודף, אלא מישהו כמונו. דוד בורח מפני שאול, אך קשה לו במיוחד עם דואג האדומי שמגלה להיכן נמלט. בתפילה שנצליח לבטוח בבטחון מוחלט בה', ולהשליך עליו את המשא שלנו.

תהילים פרק נד – אוֹדֶה שִּׁמְךָ ה׳ כִּי טוֹב

הזיפים אומרים לשאול שדוד מסתתר עמם, ושאול רודף אחרי דוד, ובדרך פלאית הוא מפסיק לרדוף והולך – וכך לשון הפסוק: כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי, וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי. יש כאן תחינה ובקשה, ויש כאן הודיה על הצלה ניסית.

תהילים פרק מג – הוֹחִילִי לֵא-לֹהִים

יש לדוד המלך שתי תפילות: האחת – לשפוט אותו ולריב את ריבו מן האויב, והשניה – להגיע למקום השכינה ולהודות לה׳. גם כאשר דוד בורח מן האויב, הוא חושב על קרבת ה׳ ורוצה לבוא אל מקור שמחתו.

תהילים פרק מב – מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ-לֹהִים

ישנם משברים וקשיים שלא מאפשרים לראות את פני א-להים. בכל זאת, האדם משתוקק לבוא ולראות, הוא נזכר בערגה בזמנים בהם הוא עלה לרגל, והוא בוכה כאשר האויבים בזים לו. האדם לא רק מזכיר לנפשו את מה שהיה אלא מתפלל לה׳, ושואל אותו למה הוא שכח אותו.

תהילים פרק לט – אַךְ הֶבֶל כָּל אָדָם

דוד שותק. גם מול אנשים, וגם מול ה׳. הוא מצדיק את הייסורים, ורק שואל כמה זמן הם יימשכו. דוד לא רוצה להיות כמו כל בני האדם שעסוקים בהבל, הוא יודע שה׳ עשה את מה שעובר עליו. ובכל זאת, בשל חיינו הקצרים – מבקשים אנו מה׳ שישמע תפילתנו בטרם נלך…

תהילים פרק מ – ה' אַתָּה יָדָעְתָּ

תקוה בה׳ ושוועה מביאה לישועה. הביטחון בה' מחולל נפלאות. ה׳ איננו כולא את רחמיו, והוא מציל ועוזר. את הישועה הפרטית צריך לספר בקהל רב, ולהפוך את האמונה והחסד הא-להי לנחלת הכלל.