המזמור שלנו הוא תגובת עם ישראל לקיום דברי הברית שכרת אתנו ה׳. אנו איננו משקרים בברית, גם כאשר מתקיימות התוכחות במלואן. הבקשה שלנו מה׳ היא לא להסתיר את פניו לנצח. מקבלים אנו את הייסורים שה׳

אנו זוכרים את ציון ובוכים, ואיננו יכולים לשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר. ואולם, לא די בכך שאיננו שוכחים, אלא אנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו. כאשר זה קורה – ה׳ יזכור את

כאשר דוד בורח הוא מתמודד מול שני סוגים של אויבים – את דואג האדומי הוא פוגש בהיותו בנוב, ועבדי שאול ככלל מנסים לנשוך אותו בעקב, כמו נחש. לעומת זאת, בגת הוא פוגש את הפלשתים שרוצים

הודו לה׳ כי טוב. לפעמים, מבקשים אנו לשמוח בשמחת הגוי של ה׳ ולהתהלל עם נחלתו, ולפעמים נתונים אנו בצרות, ומבקשים אנו ישועה מן הגויים האחרים כדי שנוכל להודות לה׳ ולהשתבח בתהילתו. בכל מקרה, יודעים אנו

הגויים מטמאים את ההיכל, מחרפים את ה׳, והורגים את עבדי ה׳ וחסידיו, אך אנו מודים לה׳ לעולם, ומספרים תהילתו לדור ודור. גם כאשר הכל טוב מסביב, וגם כאשר הכל נראה רע – בכל דור אנו

במזמור שלנו משה מוכיח את העם, שהם לא מסתפקים במה שאבותיהם ניסו ובחנו את ה׳, ואל להם להקשות את לבם. ואולם, על אף שבדור המדבר לא הצלחנו לבוא לפניו ולהשתחוות לו, אנחנו דור אחר, שיכול

לבוא לבית ה׳ מבקש דוד, כי הדיחו אותו ממלכותו, והוא נאלץ לברוח מירושלים. דוד מבקש שה׳ ישמע את תפילתו, ולא תפגע בו עצת אחיתופל, רוצה הוא ללכת בדרך הישרה, ושה׳ ידחה את הפושעים, כי הם

פחד האויב מביא לכך שהוא מסוכן. שאול המלך ניסה מתוך פחד להרוג את דוד בכל מיני דרכים, עוד לפני שאיבתו צפה ועלתה על פני השטח. סופו של שאול היה בכך שהוא פחד מהפלשתים ונענש במידה

כאשר ה׳ מתגלה – האויבים אובדים והצדיקים שמחים, ובמלחמה של עם ישראל, מתגלה ה׳ בניצחון ובהריגת האויבים. אמנם, התגלות ה׳ איננה רק במלחמה, והוא מופיע גם כאבי יתומים ודיין אלמנות.

ירושלים היא עיר שאליה עולים שבטי י־ה להודות לשם ה׳, וזו גם עיר שה׳ מושיב בה את מלכי בית דוד. השמחה שלימה כאשר זו עיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו — אנו מודים בה לה׳, והוא מושיב

הברכה לעם ישראל משפיעה על העולם כולו. במעטפת המזמור מתקיים הברכה והארת הפנים לישראל, ואילו במרכז המזמור העמים והלאומים נשפטים ביושר. לא תמיד הברכה אלינו היא בשם הוי׳, ולפעמים רק בטבע רואים את הברכה —