
תהילים פרק ט-י – כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי
דוד מודה על משפט וצדק – ה׳ לא עזב את הבוטח בו, ולא שוכח את צעקת המעונים. הרשע אומר בלבו שאין א-להים, והוא מצליח זמן רב, אך בסופו של דבר ה׳ שובר את זרוע הרשעים

דוד מודה על משפט וצדק – ה׳ לא עזב את הבוטח בו, ולא שוכח את צעקת המעונים. הרשע אומר בלבו שאין א-להים, והוא מצליח זמן רב, אך בסופו של דבר ה׳ שובר את זרוע הרשעים

מרד אבשלום הוא עונש לדוד, רעה שה׳ הקים עליו מביתו לאחר החטא עם בת שבע. דוד מבקש מה׳ להינצל מעצת אחיתופל, להרים את ראשו ולקרוא לה׳ שיענה לו מהר קדשו. הרשעים בפרקנו אינם בני ישראל,

בתוך הצרה נדמה לנו לפעמים שאין נחמה. אם השליחות שלי נקטעה, מה יוכל להוציא אותי?
ההכרה שהמטרה של הצער והצרה היא בפחד שלי, ואצליח להפוך את היראה שלי ליראת ה׳,
מביאה לנחמה גם

מרד אבשלום הוא עונש לדוד, רעה שה' הקים עליו מביתו לאחר החטא עם בת שבע. דוד מבקש מה' להינצל מעצת אחיתופל, להרים את ראשו ולקרוא לה' שיענה לו מהר קדשו. הרשעים בפרקנו אינם בני ישראל,

יש מי שאומר לנו לברוח מהתמודדות, כי פעולת הצדיק אינה ניכרת, אך כאשר חוסים בה׳ בטוחים במפלת הרשעים ובהצלחת הצדיקים, וממילא אין צורך לברוח.

איתן האזרחי רואה את מלכות דוד בתפארתה, אך לא לנצח זה נשאר כך, והמשורר בא בתביעה לה׳ הזונח את המלכים מבית דוד. בתחילת המזמור כולם משבחים את ה׳, אך בסיומו של המזמור נראה כי אנו

בטחון בה׳ והכרה בכך שהוא עוזר בצרות, עוזרים לנו לא לפחד גם כאשר הכל נראה אבוד וכאילו הארץ מתמוטטת. עזרת ה׳ מובילה לשמחה, וליכולת שלנו להרפות ולדעת את ה׳. המזמור הוא על נס השבתת המלחמה,

כאשר דוד בורח הוא מתמודד מול שני סוגים של אויבים – את דואג האדומי הוא פוגש בהיותו בנוב, ועבדי שאול ככלל מנסים לנשוך אותו בעקב, כמו נחש. לעומת זאת, בגת הוא פוגש את הפלשתים שרוצים

לבוא לבית ה׳ מבקש דוד, כי הדיחו אותו ממלכותו, והוא נאלץ לברוח מירושלים. דוד מבקש שה׳ ישמע את תפילתו, ולא תפגע בו עצת אחיתופל, רוצה הוא ללכת בדרך הישרה, ושה׳ ידחה את הפושעים, כי הם

פחד האויב מביא לכך שהוא מסוכן. שאול המלך ניסה מתוך פחד להרוג את דוד בכל מיני דרכים, עוד לפני שאיבתו צפה ועלתה על פני השטח. סופו של שאול היה בכך שהוא פחד מהפלשתים ונענש במידה