העולים בהר ה׳ והעומדים במקום קדשו אינם רק עולי רגלים, אלא אנשים שמסייעים לחזרת מלך הכבוד למקומו. יש לדרוש את ה׳ כמשפט, וכאשר מתקיימת דרישה זו, נושאים ברכה מאת ה׳.

שני מזמורים לפנינו: מזמור שנאמר לאחר חורבן המקדש, הבנוי על גבי מזמור שנאמר לאחר חורבן משכן שילה. אסף מבקש מה׳ שאת הישועות אותן הוא פועל בקרב הארץ, הוא יפעל גם כנגד האויב המחרף אותו וקם

ה׳ נשבע לדוד שאויביו יהיו הדום לרגליו, אך דוד חושש שמא לא לעולם הוא יהיה המלך, ולפיכך צריך להדגיש – נשבע ה׳ ולא ינחם. דוד מנצח את בני עמון גם לאחר שחטא והרג בחרב בני

שבעה קולות יש במזמור זה, שלשה קולות על המים, שלשה על הארץ, ובתווך קול המשבר את ארזי הלבנון. מהו הקול הזה? ומהי השבירה שלו? ארזי הלבנון משמשים לבניין בית, אך דוד לא בנה אתם את

המזמור שלנו הוא תגובת עם ישראל לקיום דברי הברית שכרת אתנו ה׳. אנו איננו משקרים בברית, גם כאשר מתקיימות התוכחות במלואן. הבקשה שלנו מה׳ היא לא להסתיר את פניו לנצח. מקבלים אנו את הייסורים שה׳

אנו זוכרים את ציון ובוכים, ואיננו יכולים לשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר. ואולם, לא די בכך שאיננו שוכחים, אלא אנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו. כאשר זה קורה – ה׳ יזכור את

הגויים מטמאים את ההיכל, מחרפים את ה׳, והורגים את עבדי ה׳ וחסידיו, אך אנו מודים לה׳ לעולם, ומספרים תהילתו לדור ודור. גם כאשר הכל טוב מסביב, וגם כאשר הכל נראה רע – בכל דור אנו

ירושלים היא עיר שאליה עולים שבטי י־ה להודות לשם ה׳, וזו גם עיר שה׳ מושיב בה את מלכי בית דוד. השמחה שלימה כאשר זו עיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו — אנו מודים בה לה׳, והוא מושיב

החיפוש אחר תכונות טובות ומעשים טובים מוביל אותנו מחד לחיפוש התכונות שהובילו את אבות האומה, ומאידך לשלול את התכונות של מי שהרע לנו ונפל לפנינו. דוד מציע את התכונות של מי שיגור באוהלו של ה׳

שתי שבועות יש, התלויות זו בזו. שבועת דוד למצוא מקום לה׳, ושבועת ה׳ לדוד לבנות לו בית. בית לה׳ ייבנה על ידי שלמה, כיוון שרק כאשר הוא ימלוך, יקום ״בית המלוכה״ של דוד המלך. כמה

דוד בונה מזבח לה׳ מתוך המגפה. מקום המזבח הופך להיות מקום המשכן – בית לה׳. דוד הכין את הכל כדי לבנות את המקדש, אך הוא עצמו לא בנה את הבית, והיו לו שונאים רבים שתלו

המשפט והצדקה שהמלך עושה מביאים משפט וצדקה של ה', ושלום רב לכל העם. עם זאת, הברכה מגיעה ממקור הברכה רק במה שהמלך עושה כמשפט, וגם כאשר המלך משקיע בדברים נוספים – לא נזכרת הברכה בהקשרים