ההלל פותח בקריאה לעבדי ה' דווקא, ולא לכל העולם. שם ה' מהולל בכל ממדי המציאות — מזמן ועד מקום ועד האנושי שבינינו — אך מה פשר הניגוד שבלב המזמור: ה' מגביה לשבת, ובה בעת משפיל

ה' נורא עלילה על בני אדם, והגויים בתחילה מסתפקים בזה שהם שמים כבוד תהילתו, ואומרים לו מה נוראים מעשיו. ואולם, הם יכולים להצטרף אלינו, לברך את ה' ולהשמיע קול תהילתו, שכן אנחנו קוראים לה' כאשר

דוד מבקש משפט מה', הוא רואה בשופטים אנשים רשעים שחושבים עוולה בלבם ומפלסים חמס בארץ. כאשר ה' שופט את המציאות יכול הצדיק לראות את הנקמה ברשע, וכולם מגיעים למסקנה שיש א-להים שופטים בארץ.

דוד בורח משאול, אך איננו רוצה להשחית אותו. הוא מבקש מה' שיציל אותו עד שיעבור האסון. אופן ההצלה המבוקש רמוז בפזמון החוזר: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱ-לֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. כאשר ה׳ יתרומם, ויתגלה כבודו

מתוך יראה ורעד אנו רוצים לברוח, אך כואב עוד יותר, כאשר לא אויב רודף, אלא מישהו כמונו. דוד בורח מפני שאול, אך קשה לו במיוחד עם דואג האדומי שמגלה להיכן נמלט. בתפילה שנצליח לבטוח בבטחון

הזיפים אומרים לשאול שדוד מסתתר עמם, ושאול רודף אחרי דוד, ובדרך פלאית הוא מפסיק לרדוף והולך – וכך לשון הפסוק: כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי, וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי. יש כאן תחינה ובקשה, ויש כאן הודיה על

מזמור כמעט זהה של דוד פגשנו כבר במזמור יד, הפעם משכיל חזקיהו המלך על גבי המזמור הקודם ומתפלל מתוך מחלתו. מירושלים יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּב אֱ-לֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ, וא-להים יפזר את אשור החונים על ירושלים.

יש לדוד המלך שתי תפילות: האחת – לשפוט אותו ולריב את ריבו מן האויב, והשניה – להגיע למקום השכינה ולהודות לה׳. גם כאשר דוד בורח מן האויב, הוא חושב על קרבת ה׳ ורוצה לבוא אל

ישנם משברים וקשיים שלא מאפשרים לראות את פני א-להים. בכל זאת, האדם משתוקק לבוא ולראות, הוא נזכר בערגה בזמנים בהם הוא עלה לרגל, והוא בוכה כאשר האויבים בזים לו. האדם לא רק מזכיר לנפשו את

דוד שותק. גם מול אנשים, וגם מול ה׳. הוא מצדיק את הייסורים, ורק שואל כמה זמן הם יימשכו. דוד לא רוצה להיות כמו כל בני האדם שעסוקים בהבל, הוא יודע שה׳ עשה את מה שעובר