דוד מודה על משפט וצדק – ה׳ לא עזב את הבוטח בו, ולא שוכח את צעקת המעונים. הרשע אומר בלבו שאין א-להים, והוא מצליח זמן רב, אך בסופו של דבר ה׳ שובר את זרוע הרשעים

מרד אבשלום הוא עונש לדוד, רעה שה׳ הקים עליו מביתו לאחר החטא עם בת שבע. דוד מבקש מה׳ להינצל מעצת אחיתופל, להרים את ראשו ולקרוא לה׳ שיענה לו מהר קדשו. הרשעים בפרקנו אינם בני ישראל,

שני מזמורים לפנינו: מזמור שנאמר לאחר חורבן המקדש, הבנוי על גבי מזמור שנאמר לאחר חורבן משכן שילה. אסף מבקש מה׳ שאת הישועות אותן הוא פועל בקרב הארץ, הוא יפעל גם כנגד האויב המחרף אותו וקם

מרד אבשלום הוא עונש לדוד, רעה שה' הקים עליו מביתו לאחר החטא עם בת שבע. דוד מבקש מה' להינצל מעצת אחיתופל, להרים את ראשו ולקרוא לה' שיענה לו מהר קדשו. הרשעים בפרקנו אינם בני ישראל,

בטחון בה׳ והכרה בכך שהוא עוזר בצרות, עוזרים לנו לא לפחד גם כאשר הכל נראה אבוד וכאילו הארץ מתמוטטת. עזרת ה׳ מובילה לשמחה, וליכולת שלנו להרפות ולדעת את ה׳. המזמור הוא על נס השבתת המלחמה,

המזמור שלנו הוא תגובת עם ישראל לקיום דברי הברית שכרת אתנו ה׳. אנו איננו משקרים בברית, גם כאשר מתקיימות התוכחות במלואן. הבקשה שלנו מה׳ היא לא להסתיר את פניו לנצח. מקבלים אנו את הייסורים שה׳

אנו זוכרים את ציון ובוכים, ואיננו יכולים לשיר את שיר ה׳ על אדמת נכר. ואולם, לא די בכך שאיננו שוכחים, אלא אנו מעלים את ירושלים על ראש שמחתנו. כאשר זה קורה – ה׳ יזכור את

לבוא לבית ה׳ מבקש דוד, כי הדיחו אותו ממלכותו, והוא נאלץ לברוח מירושלים. דוד מבקש שה׳ ישמע את תפילתו, ולא תפגע בו עצת אחיתופל, רוצה הוא ללכת בדרך הישרה, ושה׳ ידחה את הפושעים, כי הם

ירושלים היא עיר שאליה עולים שבטי י־ה להודות לשם ה׳, וזו גם עיר שה׳ מושיב בה את מלכי בית דוד. השמחה שלימה כאשר זו עיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו — אנו מודים בה לה׳, והוא מושיב