חלקו הראשון של המזמור עוסק בעבודתו העצמית של דוד, וחלקו השני עוסק בהנהגת חצר מלכותו. פסוק ה משמש כציר מרכזי המחבר ביניהם. במרכז זה, דוד מנחיל את אמות המידה האלוהיות של דחיית לשון הרע והגאווה, תוך זיקה ישירה לתוכחת ה"ארור" בדברים (אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר), ולעקרון בחירתו שלו בשמואל ("וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב").
המזמור מתחיל בהודיה אישית של האדם על רפואת נפשו וסליחת חטאיו, וממשיך בהכרה בענווה באפסות האדם מול נצחיות חסד ה'. יש כאן מעבר מהתבוננות פנימית אל קריאה לכל הברואים להצטרף לברכת ה', מתוך ידיעה שמלכותו של ה' משלה בכל.
חלקו הראשון של המזמור עוסק בעבודתו העצמית של דוד, וחלקו השני עוסק בהנהגת חצר מלכותו. פסוק ה משמש כציר מרכזי המחבר ביניהם. במרכז זה, דוד מנחיל את אמות המידה האלוהיות של דחיית לשון הרע והגאווה, תוך זיקה ישירה לתוכחת ה"ארור" בדברים (אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר), ולעקרון בחירתו שלו בשמואל ("וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב").
חלקו הראשון של המזמור עוסק בעבודתו העצמית של דוד, וחלקו השני עוסק בהנהגת חצר מלכותו. פסוק ה משמש כציר מרכזי המחבר ביניהם. במרכז זה, דוד מנחיל את אמות המידה האלוהיות של דחיית לשון הרע והגאווה, תוך זיקה ישירה לתוכחת ה"ארור" בדברים (אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר), ולעקרון בחירתו שלו בשמואל ("וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב").
חלקו הראשון של המזמור קורא להכנה רוחנית והכרה אוניברסלית בבורא מחוץ לשערי המקדש, בעוד חלקו השני מתאר את השבח המעשי ואת חסדו הנצחי של ה' בתוך המקדש פנימה. לב המזמור מחבר בין שני האגפים באמצעות ה"כתיב והקרי", המעניקים שני נימוקים משלימים להודיה: הבריאה הכללית של האנושות ("ולא אנחנו") לעומת הבחירה והשייכות הייחודית של עמו וצאן מרעיתו ("ולו אנחנו").
חלקו הראשון של המזמור עוסק בישועת ישראל, וחלקו השני מתאר את שמחת הטבע והבריאה. ישנה זיקה לשונית עמוקה והקבלות רבות בין לשונות המזמור לבין נבואות הנחמה של ישעיהו, והמזמור הופך את נבואות העתיד של הנביא ללשון עבר והווה, החוגגת אירוע שכבר התרחש. נראה, כי ישנו דמיון מובהק בין תיאורי השמחה, השופרות והחצוצרות במזמור, לבין התיאורים ההיסטוריים המופיעים בספר עזרא על ייסוד הבית השני.
זעקה לצדק, המשלבת בין תלונה על רשעים גאוותנים המדכאים את החלשים לבין נחמה עמוקה לצדיקים המיוסרים, מתוך ביטחון שה' – בורא העין והאוזן – רואה את העוול ועתיד להשיב לרשעים כגמולם. במוקד המזמור עומדת התובנה, שהייסורים אינם מקריים אלא אמצעי חינוכי ("ומתורתך תלמדנו"), המעניק לאדם אורך רוח ושלווה פנימית גם בימים קשים, בידיעה שה' לעולם לא יעזוב את עמו וסופו של הצדק לנצח.
במזמור ישנו תיאור מלכות ה' שהייתה קיימת מאז ומתמיד ("נכון כסאך מאז"). ה' מתגלה בעוצמה דרך קולות הנהרות ומשברי הים, ומעל כולם ניצב ה' – "אדיר במרום ה'". אך בעוד שהטבע רועש וגועש, התגלותו האמיתית והקבועה של ה' לאורך ימים היא דרך התורה ("עדותיך נאמנו מאוד") ובית המקדש ("לביתך נאוה קודש").
ישנם במזמור שני חלקי הודאה מרכזיים: החלק הראשון (הודאה "לא-ל השמים") מורכב מארבעה בתים בני שלושה פסוקים העוסקים בגדלות ה', בבריאת העולם והמאורות וביציאת מצרים, ואילו החלק השני (הודאה "לנותן לחם לכל בשר") כולל שלושה בתים בני ארבעה פסוקים המודים על קריעת ים סוף, הניצחון על מלכי האמורי וירושת הארץ.
ההלל פותח בקריאה לעבדי ה' דווקא, ולא לכל העולם. שם ה' מהולל בכל ממדי המציאות — מזמן ועד מקום ועד האנושי שבינינו — אך מה פשר הניגוד שבלב המזמור: ה' מגביה לשבת, ובה בעת משפיל לראות בשמים ובארץ, מקים דל מעפר ומושיב עקרה כאם הבנים?
גם כאשר נראה שהרשעים פורחים – טוב להודות לה', ולדעת שפריחת הרשעים היא זמנית, ואילו הצדיק פורח כתמר. הבנה זו קשורה עם גובהו של ה', והידיעה שמחשבותיו עמוקות.
מי שיושב בצל ה' מקבל את המחסה שלו, והעומדים סביבו מברכים אותו ומתארים את השמירה שה' מעניק לו. תפילה זו היא תפילת היחיד, אך היא נאמר גם על הרבים בשירת האזינו, וכאשר איננו בוטחים בה' באים אלינו כל הצרות.