מזמור זה בנוי במבנה ארכיטקטוני מדויק של שני אגפים שווים המקיפים ציר מרכזי, כאשר מספר המילים מייצר סימטריה מופלאה (18-7-18).

חלק הראשון של המזמור עוסק בעבודת התודה מחוץ למקדש (פסוקים א–ג1. 18 מילים). ההכנה הרוחנית והקריאה האוניברסלית, מתרחשת עוד לפני הכניסה אל הקודש. עבודה זו מורכבת מארבעה שלבים עולים:

הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ – הקריאה וההתעוררות הכללית.

עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה – הפיכת העבודה לשמחת חיים.

בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה – הביטוי המעשי והקולי של השמחה.

דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱ-לֹהִים – ההכרה התודעתית העמוקה.

חלק השני של המזמור עוסק בעבודת התודה בתוך המקדש (פסוקים ד–ה. 18 מילים). חלק זה מעתיק את מקום ההתרחשות אל תוך הקודש פנימה, ומפרט את השבח המעשי ואת נימוק הנצח שלו. גם כאן יש ארבע פעולות, אלא שהן מרוכזות בפסוק אחד:

בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה.

(בֹּאוּ) חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה.

הוֹדוּ לוֹ.

בָּרֲכוּ שְׁמוֹ.

הנימוק לכל הפעולות הללו: כִּי טוֹב ה', לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ (=נאמנותו).

לב המזמור הוא ציר השייכות והיצירה (פסוק ג2. 7 מילים): הוּא עָשָׂנוּ (וְלֹא) [וְלוֹ] אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. מרכז המזמור משמש כגשר רעיוני המעניק את שני הנימוקים היסודיים להודיה. שני הנימוקים הללו מתפצלים בדיוק רב בין הכתיב לקרי, ומתכתבים באופן ישיר עם שני חלקי המזמור:

לפי הכתיב ("וְלֹא"): הוּא עָשָׂנוּ וְלֹא אֲנַחְנוּ. המשמעות: ה' יצר אותנו, ואין לנו קיום מעצמנו. נימוק זה מתאים לחלק הראשון – ההכרה הכלל-עולמית של "כל הארץ" בבורא שברא את הכל.

לפי הקרי ("וְלוֹ"): וְלוֹ אֲנַחְנוּ עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ. המשמעות: אנו שייכים לו באופן ייחודי, והוא מנהיג ורועה אותנו בבטחה. הזיקה: נימוק זה מתאים לחלק השני – הבאים שעריו וחצרותיו כבני בית וכצאן המבקש את קרבת הרועה במקדש.