המזמור נפתח בזעקה לה' שיופיע כדיין ונוקם מול הרשעים המדכאים את החלשים.

המשורר מתאר את תחושת העוול שחווה העם, את השאננות של הרשעים הסבורים כי "לֹא יִרְאֶה יָּהּ", ומסיים בביטחון מוחלט בכך שה' הוא משגב וצוק איתן שישיב לרשעים כגמולם.

חלקו הראשון של המזמור (א-יא. 75 מילים) פותח בפנייה ישירה לה' כ"א-ל נקמות". המשורר מבקש מה' להופיע ולהינשא כשופט הארץ כדי להשיב גמול לגאים: אֵ-ל נְקָמוֹת ה', אֵ-ל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים (=גאוותנים). הטענה המרכזית היא כנגד שמחת הרשעים: עַד מָתַי רְשָׁעִים ה', עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ? והם מתוארים כמי שיַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק (=בחוצפה), יִתְאַמְּרוּ (=יתפארו) כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. הרשעים הם אלה שמדכאים את העם, עַמְּךָ ה' יְדַכְּאוּ, וְנַחֲלָתְךָ (=עם ישראל) יְעַנּוּ, ורומסים את השכבות החלשות ביותר – אלמנה, גר ויתום – אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ, וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ.

לא נראה שהכוונה כאן לרצח בידיים של השכבות הללו, אלא להתנהגות הפוכה לציווי התורה (דברים כד, יז) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה. כמו כן, לא נראה שגויים הם הרשעים עליהם מדובר, אלא הגאוותנים בתוך העם, שיש להם שליטה וממשלה על המערכת המשפטית, ולכן לאחר שהמשורר מבאר את מחשבתם: וַיֹּאמְרוּ: "לֹא יִרְאֶה יָּהּ, וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב", הוא קורא להם ואומר: בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם, וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ? הֲנֹטַע (=חיבר את ה)אֹזֶן הֲלֹא יִשְׁמָע? אִם יֹצֵר עַיִן הֲלֹא יַבִּיט? הֲיֹסֵר גּוֹיִם הֲלֹא יוֹכִיחַ? הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת. הרי ה' יֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת אָדָם, כִּי הֵמָּה הָבֶל!

לאחר שבחלק הראשון של המזמור מודגש ההבל של מחשבות האדם, בא מוקד המזמור ומעמיד את ערך התורה. במוקד המזמור (יב. 7 מילים) מנחם המשורר את המדוכאים והמיוסרים, ואומר: אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-הּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (=את האדם). כלומר, על אף שהגבר עתה מיוסר, הוא למד מן התורה שהייסורים הם לטובתו. נראה, שלא לחינם למדו חכמים מפסוק זה, שמדובר בו על ייסורים של אהבה, ייסורים שאין בהם ביטול תורה.

בחלק השני (יג-כב. 78 מילים) מתאר המשורר את הצלת המיוסרים באומרו: לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע (=מהימים הרעים, מהייסורים), עַד יִכָּרֶה (=ייחפר) לָרָשָׁע שָׁחַת (=בור הקבר). כִּי לֹא יִטֹּשׁ (=יעזוב) ה' עַמּוֹ, וְנַחֲלָתוֹ (=עם ישראל) לֹא יַעֲזֹב. כִּי עַד מידת הצֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט, וְאַחֲרָיו (=אחרי שיהיה צדק במשפט ינוחו) כָּל יִשְׁרֵי לֵב. ומצהיר המשורר: מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים (=כנגד הרעים)? מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן? לוּלֵי ה' עֶזְרָתָה לִּי, כִּמְעַט (=מהרה) שָׁכְנָה דוּמָה (=דממה ושאול, עולם המתים) נַפְשִׁי. אִם אָמַרְתִּי: "מָטָה (=כשלה) רַגְלִי" – חַסְדְּךָ ה' יִסְעָדֵנִי. בְּרֹב שַׂרְעַפַּי (=הרהורי) בְּקִרְבִּי, תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי. הַיְחָבְרְךָ (=האם יחובר אליך) כִּסֵּא הַוּוֹת (=מלכות שקר) יֹצֵר עָמָל (=רשע) עֲלֵי חֹק (=עם החוקים)? כלומר, האם יכולה להתחבר למלכות ה' מלכות של שקר שיוצרת חוקי רשע?! יָגוֹדּוּ (=יתגודדו) עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק, וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ. וַיְהִי ה' לִי לְמִשְׂגָּב, וֵא-לֹהַי לְצוּר מַחְסִי.

והפסוק המסיים הוא (כג, 9 מילים): וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם (=כוחם, רשעתם) וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם (=יכרית אותם), יַצְמִיתֵם ה' אֱ-לֹהֵינוּ.

פסוק זה מסיים את שני חלקי המזמור. תחילתו מצטרף לחלקו הראשון של המזמור (ובסה"כ יוצא שיש בו 81 מילים), וסופו לחלק השני של המזמור (וגם בו יש בסה"כ 81 מילים). וכך, נושא החלק הראשון הוא נקמת ה' ברשעים המדכאים, ונושא החלק השני הוא הצלת המיוסרים והנדכאים.

מעתה, ניתן לראות במזמור כולו ביאור למוקד המזמור – אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ-הּ, וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ. כעת אמנם שולטים הרשעים, אך ה' ינקום בהם ויכרית אותם ברעתם, ואת כל הצדיקים ה' מציל מידי הרשעים.

המזמור חושף ביקורת חריפה על שחיתות ממוסדת. הביטוי "הַיְחָבְרְךָ כִּסֵּא הַוּוֹת" מתייחס לשלטון המנצל את סמכותו כדי להכשיר עוולות, ויוצר "עָמָל עֲלֵי חֹק" – כלומר, הופך את הרשע לחלק בלתי נפרד ממערכת החוק. אל מול מערכת משפט אנושית מעוותת שבה "דָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ", מציב המזמור את ה' כ"שֹׁפֵט הָאָרֶץ" וכ"מִשְׂגָּב". הביטחון של המשורר נובע מהידיעה שגם כאשר הרשע מעוגן בחוק האנושי, הוא נותר "הבל" אל מול הצדק הנצחי של התורה, שבסופו של דבר תשיב את הדין למקומו הראוי: "כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט".