בלי ספק ברקע המזמור שלנו עומדת שירת הים (שמות טו):

הפתיחה ה' מָלָךְ היא מעין סיום השירה ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. הביטוי גֵּאוּת לָבֵשׁ כנגד תחילת השירה  אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, וכן: עֹז הִתְאַזָּר כנגד עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. גם הביטוי נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז נראה רומז על תחילת השירה אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה, והמילה "תכון" בביטוי אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט, ובביטוי נָכוֹן כִּסְאֲךָ מֵאָז רומזת לסיום השירה בו נאמר מִקְּדָשׁ אֲ-דֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ. גם כינויו של ה' בפרקנו במילה אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה', ותיאורם של המים בביטוי אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם לקוח משירת הים בה נאמר צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים. סיום המזמור לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ מתאים גם הוא לשירת הים נֵהַלְתָּ בְעׇזְּךָ אֶל נְוֵה קׇדְשֶׁךָ. והמילים האחרונות במזמור: ה' לְאֹרֶךְ יָמִים, מחזירות אותנו לביטוי ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד בסיומה של שירת הים.

עם זאת, ברור שמטרת המזמור היא שונה. במובן מסוים, מה שכתוב בפסוק הראשון אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט, בא להצביע על היפוך משירת הים – השירה נאמרה לאחר הנס של קריעת ים סוף, בו תבל התמוטטה…

גם הפסוק השלישי שמדבר באריכות על קולם של הנהרות – נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם, נראה שאיננו מתאים לשירת הים. אמנם, יש מקום לומר שהנהרות הם הזרמים החזקים שבים, וכפי שאמר יונה הנביא בתפילתו (יונה ב, ד) וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי, אך כוונת המילה "נהר" בעשרות המופעים שלה בתנ"ך היא מקום מרוצת המים על גבי היבשה ולא בתוך הים. לפי זה, המ"ם במילה מִקֹּלוֹת באה לציין יתרון – קול הנהרות הוא עוד יותר מקולות המים הרבים והאדירים של משברי הים.

סיום המזמור עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד, לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ מתכתב אמנם עם מה שאירע לאחר שירת הים – מתן תורה ובניית המשכן, אך נראה שגם הוא עומד לעצמו בשבח התורה והמקדש.

אם כן, עמדנו על שלשה הבדלים מרכזיים בין שירת הים לבין המזמור שלנו. האם ניתן להצביע מתוך כך על תכלית המזמור? נעיין במזמור כולו, ומתוך כך נתבונן בתכליתו.

החלק הראשון (א-ב. 18 מילים) מתאר את מלכות ה' שתמיד היתה: ה' מָלָךְ גֵּאוּת (=בגדי מלכות) לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה' – עֹז הִתְאַזָּר (=חגר עוז); אַף תִּכּוֹן (=תתייצב) תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאֲךָ (=כסא המלכות יציב) מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה.

החלק השני (ג-ד. 18 מילים) מתאר את התגלות ה' מקולות מים רבים: נָשְׂאוּ נְהָרוֹת ה' (=נהרות גדולים בהם מתגלה ה' בכוחו), נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם (ל' דכי, מכשול). כלומר: מתוך הקושי והמהמורות ישאו הנהרות את קולם, והם ירעישו יותר מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם (=גלים הנשברים אל החוף), ועוד יותר מהם – אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה'.

סיום המזמור הוא בפסוק (ה. 9 מילים) עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ (=אמיתיים) מְאֹד, לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קֹדֶשׁ (=תשכון בביתך הקדוש), יְהוָה לְאֹרֶךְ יָמִים.

מעתה, נראה שיש כאן הבנה שה' מלך מאז בריאת העולם, והוא מתגלה בקול רעש גדול דרך הנהרות וגלי הים, אך יותר מכל התגלותו ושכינתו לאורך ימים היא דרך התורה והמצוות.