מָתַי תָּבוֹא אֵלָי? – תהילים פרק ק״א

חלקו הראשון של המזמור עוסק בעבודתו העצמית של דוד, וחלקו השני עוסק בהנהגת חצר מלכותו. פסוק ה משמש כציר מרכזי המחבר ביניהם. במרכז זה, דוד מנחיל את אמות המידה האלוהיות של דחיית לשון הרע והגאווה, תוך זיקה ישירה לתוכחת ה"ארור" בדברים (אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר), ולעקרון בחירתו שלו בשמואל ("וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב").

(א)מִזְמוֹר לְתוֹדָה:

הָרִיעוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ.

(ב)עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה.

(ג)דְּעוּ כִּי יְהוָה הוּא אֱלֹהִים,

 

הוּא עָשָׂנוּ (ולא)וְלוֹ אֲנַחְנוּ, עַמּוֹ וְצֹאן מַרְעִיתוֹ.

 

(ד)בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה, חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה; הוֹדוּ לוֹ, בָּרֲכוּ שְׁמוֹ.

(ה)כִּי טוֹב יְהֹוָה, לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ.

(א)מִזְמוֹר, שִׁירוּ לַיהוָה שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה, הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ.

(ב)הוֹדִיעַ יְהוָה יְשׁוּעָתוֹ, לְעֵינֵי הַגּוֹיִם גִּלָּה צִדְקָתוֹ.

(ג)זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל, רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ.

(ד)הָרִיעוּ לַיהוָה כָּל הָאָרֶץ, פִּצְחוּ וְרַנְּנוּ וְזַמֵּרוּ.

(ה)זַמְּרוּ לַיהוָה בְּכִנּוֹר, בְּכִנּוֹר וְקוֹל זִמְרָה.

(ו)בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר, הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהוָה.

(ז)יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ.

(ח)נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף, יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ.

(ט)לִפְנֵי יְהוָה, כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ, יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים.

לאחר הכתובת: לְדָוִד מִזְמוֹר, נחלק המזמור לשנים:

חלקו הראשון של המזמור (א-ד. 36 מילים) מתאר את עבודתו של דוד עם עצמו: חֶסֶד וּמִשְׁפָּט (=על חסדך ועל צדקך) אָשִׁירָה, לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה. אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים (=אתבונן בדרכו של התמים), התבוננות שנועדה להשיב על שאלת ה': מָתַי תָּבוֹא אֵלָי? ואכן, אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי (אפילו) בְּקֶרֶב (אנשי) בֵּיתִי. לֹא אָשִׁית (=אשים) לְנֶגֶד עֵינַי דְּבַר בְּלִיָּעַל (=רשעות), עֲשֹׂה סֵטִים (=סטיות, עבירות) שָׂנֵאתִי, לֹא יִדְבַּק בִּי דבר רע. לֵבָב עִקֵּשׁ (=ערמומי) יָסוּר מִמֶּנִּי, רָע לֹא אֵדָע.

במרכז המזמור (ה. 12 מילים) מגלה דוד מיהם האנשים איתם הוא איננו יכול להיות: מְלָשְׁנִי (=המלשין) בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ – אוֹתוֹ אַצְמִית (=אשמיד), גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב (=גאוותן) – אֹתוֹ לֹא אוּכָל.

חלקו השני של המזמור (ו-ח. 33 מילים) מתאר את האנשים שאותם לוקח דוד לשבת עמו: עֵינַי בְּנֶאֶמְנֵי אֶרֶץ לָשֶׁבֶת עִמָּדִי, הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ תָּמִים – הוּא יְשָׁרְתֵנִי. וכן דוד מתאר את מי שהוא לא יכול לעבוד איתו: לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה, דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן (=יתייצב) לְנֶגֶד עֵינָי. לַבְּקָרִים (=בכל יום) אַצְמִית (=אשמיד) כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ, לְהַכְרִית מֵעִיר ה' (=ירושלים) כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן.

כמה הערות על המזמור:

רבים מהפרשנים פירשו: מָתַי תָּבוֹא אֵלָי? כשאלתו של דוד – מתי תבוא אלי הדרך (ראב"ע), או שאלת דוד לה' – מתי תבוא אלי ברוח הקודש (רד"ק, מאירי), אך מהקשרו של הפסוק נראה יותר לראות במילים הללו את שאלתו של ה', כפי שביארנו.

הביטוי מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ דומה ללשון ה'ארור' בתורה (דברים כז, כד): אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר, ולא לחינם דרש רש"י על התורה (על פי פרקי דרבי אליעזר פרק נג) 'ארור' זה על מי שמדבר לשון הרע.

חלקו השני של הפסוק גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב מזכיר את לשון ה' לשמואל הנביא, כאשר הוא לא בחר באליאב אחי דוד (שמו"א טז, ז): אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ, כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב.

אם כן, נראה שבמרכז המזמור דוד נדבק בתכונותיו של ה', המשמיד את מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר, ורואה לַלֵּבָב, כך שהוא איננו יכול להיות עם גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב.

נעיר, כי מרכז זה נחלק לשני חלקים המאזנים את חלקי המזמור – חמש המילים הראשונות מצטרפות לחלקו הראשון של המזמור, וביחד יש בו 41 מילים, ואילו שבע המילים הבאות מצטרפות לחלקו השני של המזמור, וביחד יש בו 40 מילים.