זעקה לצדק, המשלבת בין תלונה על רשעים גאוותנים המדכאים את החלשים לבין נחמה עמוקה לצדיקים המיוסרים, מתוך ביטחון שה' – בורא העין והאוזן – רואה את העוול ועתיד להשיב לרשעים כגמולם. במוקד המזמור עומדת התובנה, שהייסורים אינם מקריים אלא אמצעי חינוכי ("ומתורתך תלמדנו"), המעניק לאדם אורך רוח ושלווה פנימית גם בימים קשים, בידיעה שה' לעולם לא יעזוב את עמו וסופו של הצדק לנצח.
במזמור ישנו תיאור מלכות ה' שהייתה קיימת מאז ומתמיד ("נכון כסאך מאז"). ה' מתגלה בעוצמה דרך קולות הנהרות ומשברי הים, ומעל כולם ניצב ה' – "אדיר במרום ה'". אך בעוד שהטבע רועש וגועש, התגלותו האמיתית והקבועה של ה' לאורך ימים היא דרך התורה ("עדותיך נאמנו מאוד") ובית המקדש ("לביתך נאוה קודש").
ישנם במזמור שני חלקי הודאה מרכזיים: החלק הראשון (הודאה "לא-ל השמים") מורכב מארבעה בתים בני שלושה פסוקים העוסקים בגדלות ה', בבריאת העולם והמאורות וביציאת מצרים, ואילו החלק השני (הודאה "לנותן לחם לכל בשר") כולל שלושה בתים בני ארבעה פסוקים המודים על קריעת ים סוף, הניצחון על מלכי האמורי וירושת הארץ.
ההלל פותח בקריאה לעבדי ה' דווקא, ולא לכל העולם. שם ה' מהולל בכל ממדי המציאות — מזמן ועד מקום ועד האנושי שבינינו — אך מה פשר הניגוד שבלב המזמור: ה' מגביה לשבת, ובה בעת משפיל לראות בשמים ובארץ, מקים דל מעפר ומושיב עקרה כאם הבנים?
גם כאשר נראה שהרשעים פורחים – טוב להודות לה', ולדעת שפריחת הרשעים היא זמנית, ואילו הצדיק פורח כתמר. הבנה זו קשורה עם גובהו של ה', והידיעה שמחשבותיו עמוקות.
מי שיושב בצל ה' מקבל את המחסה שלו, והעומדים סביבו מברכים אותו ומתארים את השמירה שה' מעניק לו. תפילה זו היא תפילת היחיד, אך היא נאמר גם על הרבים בשירת האזינו, וכאשר איננו בוטחים בה' באים אלינו כל הצרות.
ה' נורא עלילה על בני אדם, והגויים בתחילה מסתפקים בזה שהם שמים כבוד תהילתו, ואומרים לו מה נוראים מעשיו. ואולם, הם יכולים להצטרף אלינו, לברך את ה' ולהשמיע קול תהילתו, שכן אנחנו קוראים לה' כאשר צר לנו, הוא מושיע אותנו ואנחנו מקריבים לו קרבנות.
דוד מבקש משפט מה', הוא רואה בשופטים אנשים רשעים שחושבים עוולה בלבם ומפלסים חמס בארץ. כאשר ה' שופט את המציאות יכול הצדיק לראות את הנקמה ברשע, וכולם מגיעים למסקנה שיש א-להים שופטים בארץ.
דוד בורח משאול, אך איננו רוצה להשחית אותו. הוא מבקש מה' שיציל אותו עד שיעבור האסון. אופן ההצלה המבוקש רמוז בפזמון החוזר: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱ-לֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. כאשר ה׳ יתרומם, ויתגלה כבודו על כל הארץ, לא יהיו עוד רדיפות אחרי דוד.
מתוך יראה ורעד אנו רוצים לברוח, אך כואב עוד יותר, כאשר לא אויב רודף, אלא מישהו כמונו. דוד בורח מפני שאול, אך קשה לו במיוחד עם דואג האדומי שמגלה להיכן נמלט. בתפילה שנצליח לבטוח בבטחון מוחלט בה', ולהשליך עליו את המשא שלנו.
הזיפים אומרים לשאול שדוד מסתתר עמם, ושאול רודף אחרי דוד, ובדרך פלאית הוא מפסיק לרדוף והולך – וכך לשון הפסוק: כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי, וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי. יש כאן תחינה ובקשה, ויש כאן הודיה על הצלה ניסית.
מזמור כמעט זהה של דוד פגשנו כבר במזמור יד, הפעם משכיל חזקיהו המלך על גבי המזמור הקודם ומתפלל מתוך מחלתו. מירושלים יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּב אֱ-לֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ, וא-להים יפזר את אשור החונים על ירושלים.