המזמור פותח ב"שמחתי" וחותם ב"טוב לך". הפתיחה היא "בית ה' נלך" והסיום הוא "בית ה' א-להינו". נראה, שיש כאן יותר מרמז להבאת ביכורים לבית המקדש, וכך נאמר בפרשת מקרא ביכורים (דברים כו, א-יא): וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וגו'. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה', וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. בפרשה זו עולים למקום אשר יבחר ה', ומודים לה' על כך שבאנו אל המקום הזה, וישנו ציווי מיוחד "ושמחת בכל הטוב".

ואכן, במשנה מתואר סדר הבאת הביכורים (ביכורים פ"ג מ"ב): כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים? כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לְעִירוֹ שֶׁלַּמַּעֲמָד, וְלָנִים בִּרְחוֹבָהּ שֶׁלָּעִיר. לֹא הָיוּ נִכְנָסִים לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר (יִרְמְיָה לא, ה): "קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ", ובברייתא בירושלמי כתוב: "בדרך היו אומרים: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך, בירושלים היו אומרים: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים". אם כן, שיר זה היה מושר בפי מביאי הביכורים – כאשר הודיעו על הזמן בו יביאו את הביכורים אומר מביא הביכורים בלשון יחיד: שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ, וכאשר התקבצו כל אנשי האזור ועלו לירושלים, הם אומרים בלשון רבים: עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם. שני הפסוקים הללו הם הפתיחה למזמור, שמתארת את הזמן בו המזמור נאמר.

המשך המזמור נחלק לשנים: החלק הראשון (ג-ה. 24 מילים) מתאר את שני הדברים המיוחדים ביְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה – (א) עיר הקודש: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ-הּ, עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'. (ב) עיר המלוכה: כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד, וכאשר שני הדברים מתקיימים ביחד זוהי עִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו. החלק השני (ו-ט. 24 מילים) הוא תפילה של העולים לשלום ולשלווה בירושלים, והמשורר פונה אליהם ואומר: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם, ומתוך כך גם יִשְׁלָיוּ (=יחיו בשלווה) אֹהֲבָיִךְ, ועוד הוא מתפלל: יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ (=החיל שלך, האנשים שבתוכך), שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ (=הבתים המפוארים). שני הפסוקים הללו בנויים בתקבולת כיאסטית, ויש בהם תפילה על העיר ועל האנשים. בנוסף, ישנו הסבר כפול לתפילה – (א) לשלום העיר: לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ, ו(ב) לטוב בעיר: לְמַעַן בֵּית ה' אֱ-לֹהֵינוּ, אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ.

>>>

תשומת לב לכותרת של המזמור, מעלה קושי עם ההנחה שזהו מזמור שנכתב רק עבור מביאי הביכורים. בכותרת נאמר: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, וידוע לנו שדוד לא בנה את בית המקדש! ניתן לומר, שהמילה לְדָוִד כאן, אין פירושה שדוד הוא המשורר, אלא שהמזמור נכתב לכבודו של דוד, והוא נכתב רק לאחר שבירושלים ישבו כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד, וקמו בה כבר כמה מלכים משושלתו של דוד. ואולם, עיון בפסוקים בספר שמואל, מחזיר את ההבנה שזהו שיר שכתב דוד למען בית ה', ואין זה שיר שנכתב רק לאחר שנבנה בית המקדש.

אחרי שמת איש בושת, בנו של שאול, נאמר (שמו"ב ה, א-ג): וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וגו' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. מה עשה דוד בהיותו מלך על כולם? כבש את ירושלים, ולכד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד (ה, ד-י), שם הוא בנה לו בית, וַיֵּדַע דָּוִד כִּי הֱכִינוֹ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְכִי נִשֵּׂא מַמְלַכְתּוֹ בַּעֲבוּר עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל (ה, יא-ב). השלב הבא היה להעלות את ארון ה' לירושלים, אלא שבתחילה הוא עשה זאת רק עם הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה, והעלייה הפסיקה עם מות עוזה, וכך נאמר (ו, א-י): וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱ-לֹהִים עַל הַשַּׁל, וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה, וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמֶר: אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'. וְלֹא אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל עִיר דָּוִד, וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי.

לאחר שלשה חודשים, החלך דוד להעלות את הארון לירושלים, ובפעם הזו כתוב (ו, טו): וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר. בזמן שדוד העלה את הארון לירושלים נאמר (דה"א טז, ד-ח): וַיִּתֵּן לִפְנֵי אֲרוֹן ה' מִן הַלְוִיִּם מְשָׁרְתִים, וּלְהַזְכִּיר וּלְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו'. בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַה' וגו'. הוֹדוּ לַָה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו. על הודיה זו נאמר במזמור שלנו: שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָ-הּ, עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל, לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'.

נראה, שפירוש ההודיה במזמור שלנו כהודיה בהעלאת הארון, נותנת פשר גם למילים עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל. בבניית הארון נאמר וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ (שמות כה, טז), ופעמים רבות מכונה הארון – אֲרוֹן הָעֵדֻת והוא היה מונח תמיד בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. העדות היא התקשורת בין ה' לישראל, מקום ההתוועדות, וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות כה, כב), אך בספר שמואל לא שימש הארון כמקום בו ה' דיבר עם בני ישראל, והוא לא נקרא עוד "ארון העדות". מעתה, הארון הוא "עדות לישראל", כלומר – והמקום אליו עלה הארון הוא המקום בו עם ישראל מתוועדים עם ה' ומודים לו.

עם העלאת הארון לירושלים להודות לשם ה', עדיין לא הסתיים הסיפור, שכן דוד המלך יָשַׁב בְּבֵיתוֹ, וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה (ז, א-ב). כלומר, על אף שהארון היה כבר בירושלים, עדיין לא בנו בית לה'.

בתחילה, וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ: כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה, כִּי ה' עִמָּךְ. אך בַּלַּיְלָה הַהוּא (ז, ד-ו), וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל נָתָן לֵאמֹר: לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד, כֹּה אָמַר ה', הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?! כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?!

אם כן, ה' איננו חפץ בכך שדוד יבנה בית לה', ומתי הוא יסכים לבניה זו? כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ, אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם וגו'. וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם (ז, יב-טז).

דוד איננו יכול לבנות בית לה' כל עוד ה' לא בנה לו בית, וזרעו עדיין לא מלך אחריו, ורק כאשר שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט, כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד, יוכל זרעו של דוד לבנות את הבית.

ניתן לדרוש ולומר, כי שערי ירושלים הכתובים במזמור, אינם רק שערי העיר הבנויה, אלא החסימה בפניה עומד דוד הרוצה לבנות בית לה', והוא איננו יכול להיכנס לירושלים שבית ה' בנוי בתוכה. הוא יודע, שירושלים עדיין איננה עיר שחוברה לה יחדיו, ובינתיים רק עלו לשם שבטים להודות לשם ה', בהעלאת הארון למקומו, אך רק כאשר יהיו מלכים נוספים מבית דוד, יוכלו לבנות בה בית לה', ותהיה זאת עיר שחוברה לה יחדיו – מצד העם העולה להודות לשם ה', ומצד ה' המושיב בו את המלכים מבית דוד.