סיפור מגילת אסתר (ב) – תוקפו של נס

במרכז המגילה עומד ללא ספק המעשה שאירע "בלילה ההוא" (ו, א-יב). בשנים עשר פסוקים מגוללת המגילה את תחילתו של מהפך – המן בשיא גדולתו אומר בליבו "לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי", והמלך אומר לו לעשות את כל היקר והגדולה למרדכי היהודי – "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".

[ו] (א) בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ: (ב) וַיִּמָּצֵא כָתוּב אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: (ג) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי עַל זֶה וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו לֹא נַעֲשָׂה עִמּוֹ דָּבָר: (ד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מִי בֶחָצֵר וְהָמָן בָּא לַחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לוֹ: (ה) וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא: (ו) וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי: (ז) וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: (ח) יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ: (ט) וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס עַל יַד אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים וְהִננו לְבִּישׁוּ אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל הַסּוּס בִּרְחוֹב הָעִיר וְקָרְאוּ לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: (י) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַעֲשֵׂה כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ אַל תַּפֵּל דָּבָר מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: (יא) וַיִּקַּח הָמָן אֶת הַלְּבוּשׁ וְאֶת הַסּוּס וַיַּלְבֵּשׁ אֶת מָרְדֳּכָי וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ: (יב) וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהָמָן נִדְחַף אֶל בֵּיתוֹ אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ:

סיפור זה איננו חלק מן הרצף של האירועים, הגזירה עומדת בתוקפה לפני הסיפור ולאחריו, המשתה שעשתה אסתר מתקיים גם לאחר שחזר המן אל ביתו אבל וחפוי ראש, ומעמדם של מרדכי והמן איננו משתנה באופן מהותי גם לאחר שמרדכי רוכב על הסוס. נראה, כי עיקרו של הסיפור הוא במהפך התודעתי והסמלי שנוצר אצלנו בקראנו את הסיפור – מעתה, מרדכי 'על הסוס' ו'המלך חפץ ביקרו'.

הסוס עליו רוכב מרדכי הוא סוס מיוחד, "אֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ", ונראה כי לא לחינם נמצא סיפור זה במוקד המגילה. הסוס והרוכב נזכרים בברכת יעקב לשבט דן "יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ וגו', הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר" (בראשית מט, יח), וברכה זו מציינת את היחיד שמצליח להפיל את הרוכב מעל הסוס לא מפני שהוא חזק יותר, אלא מפני שהוא חכם וערמומי יותר. דימוי זה, מלבד היותו מתאים לשופט שבא מדן – שמשון, שנלחם באופן עצמאי כנגד הפלשתים, הריהו מתאים ביותר כדימוי למרדכי בזמן גזירת המן. מי שרוכב מעתה על הסוס הוא מרדכי, שהצליח להפיל לאחור את המן מהסוס שניתן כתר מלכות בראשו.  ויש להוסיף, כי בפתיחה של "שירת הים", ואף בשירה הקצרה אותה שרו הנשים, נזכרו הסוס והרוכב: "אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה, סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם", שכן ה' הוא המשליך את הסוס ורוכבו, מתוך כך שהוא לובש את גאוותו.

בסיפור קטן זה ישנה יותר מרמיזה ליבם שאיננו רוצה לקחת את יבמתו, וכלשון הפסוק: "וְיָרְקָה בְּפָנָיו וְעָנְתָה וְאָמְרָה: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כה, ט). אותו יקר שחשב המן לקבל, הופך לרוק בפניו – ככה יעשה לאיש (ולא לחינם דרשו חז"ל שבתו "שקלה עציצא דבית הכסא ושדיתיה ארישא דאבוה". מגילה טז, א). ונראה, כי ההפניה לדין ייבום רומזת לאותו האח, שהתורה דואגת ש"לֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל" (כה, ו), ואם כך דואגת התורה לכל אחד מבני ישראל, בוודאי שה' ידאג להציל את כלל ישראל, ואילו האיש אשר לא יבנה את בית אחיו, עליו נאמר בהמשך הפסוקים – "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (כה, יט).

לאחר סיפור קצר זה מתירה המגילה את כל הקשרים שנקשרו בחלק הראשון של המגילה, וניתן להצביע על תקבולת תכנית ומילולית בין החלק הראשון לחלק השני, קטע אחר קטע. סיפור קטן זה, שנמצא במרכז המגילה, פותח "בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ", והוא מספר את הקורה בעקבות אותו הלילה, הרי שלפניו ולאחריו ישנו סיפור על יום – משתה אסתר הראשון, ומשתה אסתר השני. קודם לכן עומד סיפורה של הגזירה, שהתארך כמה חודשים, כמו גם ביטולה שנמשך כמה חודשים. וכמה שנים קודם לכן עומדת בחירתה של אסתר למלכה וסיפורו של מרדכי היהודי, כפי שלאחר מכן מרדכי ואסתר משפיעים על עיצובו של ימי הפורים לאורך שנים.