הכותרת: לַמְנַצֵּחַ עַלְמוּת לַבֵּן מִזְמוֹר לְדָוִד, מלמדת שהמזמור ניתן למנצח מאחר שהבן מת.

אמנם יש כלי נגינה שנקרא "עלמות", כמו שכתוב (דבה"א טו, כ): וּזְכַרְיָה וַעֲזִיאֵל וּשְׁמִירָמוֹת וִיחִיאֵל וְעֻנִּי וֶאֱלִיאָב וּמַעֲשֵׂיָהוּ וּבְנָיָהוּ בִּנְבָלִים עַל עֲלָמוֹת, ואף בתהילים הוא נזכר במזמור מו: לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח עַל עֲלָמוֹת שִׁיר. ובכל זאת, כאן אין זה שיר על עלמות (פעמיים המילה "על"), אלא "עלמות", בשורוק ולא בחולם, ולפיכך נראה שאין זה כלי נגינה, אלא שיר שניתן למנצח על מיתת הבן ("על מות" מופיע פעם נוספת בתהילים (מח, טו), ולא בתוך כותרת: הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת. ונראה, כי כוונת "על מות" כאן זהה לכוונתן שם). לדוד מתו כמה בנים, אך האם למיתת אחד מהבנים הללו מתייחס המזמור שלנו? או שמא היתה זו מיתה משמעותית של בן אחר?

כדי להשיב על שאלה זו, נראה שצריך לעמוד על תוכנו של המזמור, וכדי לעמוד על תוכנו נראה שצריך להרחיב אותו – אין זה רק מזמור ט', שבראשו הכותרת עַלְמוּת לַבֵּן, אלא גם מזמור י' שהוא מזמור בלא כותרת:

בראשי הפסוקים בפרק ט' מופיעות האותיות מאל"ף ועד כ"ף לפי הסדר: אוֹדֶה (ב); אֶשְׂמְחָה (ג); בְּשׁוּב, יָשַׁבְתָּ (ד-ה); גָּעַרְתָּ (ו) ומסתיים הפסוק במילה: וָעֶד; הָאוֹיֵב, הֵמָּה (ז); וַה' (ח), וְהוּא (ט), וִיהִי (י), וְיִבְטְחוּ (יא); זַמְּרוּ (יב); חָנְנֵנִי (יד); טָבְעוּ (טז); יָשׁוּבוּ (יח); כִּי (יט). בפסוקים של פרק י' מופיעות האותיות מלמ"ד ועד תי"ו לפי הסדר, אלא שבמזמור י' האותיות אינן פותחות את הפסוקים (מלבד האות ל הפותחת את המזמור, ואותיות ק-ר-ש-ת החותמות את המזמור): לָמָה, תַּעְלִים לְעִתּוֹת, יִדְלַק, הִלֵּל, בַּל,  יָחִילוּ (א-ה); מָרוֹם מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ, אָמַר, אֶמּוֹט, מָלֵא וּמִרְמוֹת,ֹ עָמָל, בְּמַאְרַב חֲצֵרִים, בַּמִּסְתָּרִים (ה-ח); נָקִי (ח); בַּמִּסְתָּר, בְסֻכֹּה (ט); עָנִי, עָנִי, בַּעֲצוּמָיו (ט-י); פָּנָיו (יא); לָנֶצַח (יא); קוּמָה (יב); רָאִתָה (יד); שְׁבֹר, רָשָׁע, תִּדְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ (טו); תַּאֲוַת, תָּכִין, תַּקְשִׁיב, יָתוֹם. שני המזמורים זהים במספר המילים, ומלבד המילה סֶּלָה באמצע המזמור, יש בכל אחד מהמזמורים 163 מילים.

מעתה, נתבונן בשני המזמורים הללו כשני חלקים של מזמור אחד:

מזמור ט', שהוא החלק הראשון של המזמור הכולל, פותח בהודאה ובשמחה: אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי, אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ. אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָךְ, אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיוֹן, ומתי אירע זה? בְּשׁוּב אוֹיְבַי אָחוֹר, יִכָּשְׁלוּ וְיֹאבְדוּ מִפָּנֶיךָ. ואולם, הנימוק איננו עצם הניצחון, אלא: כִּי עָשִׂיתָ מִשְׁפָּטִי וְדִינִי, יָשַׁבְתָּ לְכִסֵּא שׁוֹפֵט צֶדֶק. מהו המשפט והדין של דוד? ניתן לומר כי המשפט הוא איבוד הרשעים, אך נראה, שהפסוקים הבאים מציינים, שדווקא לאחר שה' מאבד את הרשעים, הוא מכונן את כסאו למשפט: גָּעַרְתָּ (=נזפת ב)גוֹיִם, אִבַּדְתָּ רָשָׁע, שְׁמָם מָחִיתָ לְעוֹלָם וָעֶד. הָאוֹיֵב תַּמּוּ (=נגמרו), חֳרָבוֹת (ל' חורבן) לָנֶצַח, וְעָרִים נָתַשְׁתָּ (=השמדת), אָבַד זִכְרָם הֵמָּה (=של הערים). לאחר שהאויבים נגמרו: וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב, כּוֹנֵן (=ייסד) לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ. מעתה מתחיל המשפט: וְהוּא יִשְׁפֹּט תֵּבֵל (=העולם) בְּצֶדֶק, יָדִין לְאֻמִּים בְּמֵישָׁרִים (=בדרך ישרה). וִיהִי ה' מִשְׂגָּב (=מבצר) לַדָּךְ (=לעני), מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. זהו גם משפט כללי של העמים והלאומים, וגם משפט פרטי לעני או לאדם שנמצא בעת צרה. הבוטח בה' בוודאי יצליח במשפט, וְיִבְטְחוּ בְךָ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, כִּי לֹא עָזַבְתָּ דֹרְשֶׁיךָ ה'.

כאן מוסיף דוד קריאה ליושבי ירושלים: זַמְּרוּ לַה' יֹשֵׁב צִיּוֹן, הַגִּידוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו (=מעשיו). כִּי דֹרֵשׁ דָּמִים (=ה' התובע את דם הנרצחים) אוֹתָם זָכָר, לֹא שָׁכַח צַעֲקַת (עניים)עֲנָוִים (=מעונים). ומבקש דוד: חָנְנֵנִי ה', רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי, מְרוֹמְמִי (=מרים אותי) מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת. לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָּל תְּהִלָּתֶיךָ, בְּשַׁעֲרֵי בַת צִיּוֹן (=ירושלים) אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ. טָבְעוּ גוֹיִם בְּשַׁחַת (=בבור) עָשׂוּ, בְּרֶשֶׁת זוּ טָמָנוּ נִלְכְּדָה רַגְלָם. נוֹדַע ה' (על ידי ה)מִשְׁפָּט עָשָׂה, בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ (=נכשל) רָשָׁע. הִגָּיוֹן סֶלָה (אלו שני סימנים מוסיקאליים). יָשׁוּבוּ רְשָׁעִים לִשְׁאוֹלָה (=לגיהנום), כָּל גּוֹיִם שְׁכֵחֵי אֱ-לֹהִים. כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן, תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד. קוּמָה ה', אַל יָעֹז אֱנוֹשׁ (=לא יתגבר אדם), יִשָּׁפְטוּ גוֹיִם עַל פָּנֶיךָ (=בעצמך). שִׁיתָה (=שים) ה' מוֹרָה (=פחד) לָהֶם, יֵדְעוּ גוֹיִם (ש)אֱנוֹשׁ הֵמָּה. סֶּלָה.

באופן כללי, מתאר כאן דוד את הצלת אנשי ירושלים שהיו מעונים, ואת מפלתם של הרשעים במה שהם עשו ובפועל כפיהם.

החלק השני של המזמור הכללי, מזמור י', פותח בקריאה: לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק, תַּעְלִים (=תתעלם) לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. בְּגַאֲוַת רָשָׁע יִדְלַק (=הרודף) עָנִי, יִתָּפְשׂוּ בִּמְזִמּוֹת זוּ (=הרשעים) חָשָׁבוּ. כִּי הִלֵּל (=שיבח) רָשָׁע עַל (שמילא) תַּאֲוַת נַפְשׁוֹ, וּבֹצֵעַ (=גנב) בֵּרֵךְ (את עצמו) – נִאֵץ (=קילל) ה'. רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ – בַּל יִדְרֹשׁ (את ה'), "אֵין אֱ-לֹהִים" – כָּל מְזִמּוֹתָיו (=מחשבותיו). יָחִילוּ (=יצליחו) (דרכו)דְרָכָיו בְּכָל עֵת, מָרוֹם (=ה') מִשְׁפָּטֶיךָ מִנֶּגְדּוֹ (של הרשע, דיניך לא מגיעים עליו), כָּל צוֹרְרָיו (=אויביו, של הרשע) יָפִיחַ (=יבריח) בָּהֶם (=אותם). אָמַר (הרשע) בְּלִבּוֹ: בַּל אֶמּוֹט (=אתמוטט), לְדֹר וָדֹר אֲשֶׁר לֹא (אהיה) בְרָע. ומהי רשעתו? אָלָה (=שבועה, בשקר) פִּיהוּ מָלֵא, וּמִרְמוֹת וָתֹךְ (ל' תככים), תַּחַת לְשׁוֹנוֹ עָמָל וָאָוֶן (=עוול). יֵשֵׁב בְּמַאְרַב חֲצֵרִים (=ערים שאינן מוקפות חומה), בַּמִּסְתָּרִים יַהֲרֹג (אדם) נָקִי, עֵינָיו לְחֵלְכָה (=עני) יִצְפֹּנוּ. יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה (=במסתור), יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי, יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ. יִדְכֶּה יָשֹׁחַ (=יתכופף), וְנָפַל (=ויתנפל) בַּעֲצוּמָיו (=בכוחו הרב, על) חֵיל כָּאִים (=ממון עניים). אָמַר (הרשע) בְּלִבּוֹ: שָׁכַח אֵ-ל (את העני), הִסְתִּיר פָּנָיו (ממנו), בַּל רָאָה (אותו) לָנֶצַח.

עד כאן תיאר דוד את הרשע ומעשיו, ומעתה הוא מבקש: קוּמָה ה', אֵ-ל נְשָׂא (=הרם) יָדֶךָ, אַל תִּשְׁכַּח עֲנָוִים (=מעונים). עַל מֶה (=למה) נִאֵץ רָשָׁע, אֱ-לֹהִים, אָמַר בְּלִבּוֹ לֹא תִדְרֹשׁ. (הרי) רָאִתָה (את מעשי הרשעים), כִּי אַתָּה עָמָל וָכַעַס תַּבִּיט, לָתֵת בְּיָדֶךָ (את עונשם), עָלֶיךָ יַעֲזֹב (=יבטח) חֵלֶכָה (=עני), יָתוֹם אַתָּה הָיִיתָ עוֹזֵר. שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע, וָרָע תִּדְרוֹשׁ רִשְׁעוֹ בַל תִּמְצָא (כי הוא כבר נעלמה). ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד, אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ. תַּאֲוַת (=משאלת) עֲנָוִים (=המעונים) שָׁמַעְתָּ ה', תָּכִין לִבָּם (=תמלא בקשתם), תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. לִשְׁפֹּט יָתוֹם וָדָךְ, בַּל יוֹסִיף עוֹד לַעֲרֹץ (=לפחד ממעשי) אֱנוֹשׁ מִן הָאָרֶץ.

לסיכום המזמור כולו נראה, שיש כאן הודיה שבאה לאחר איבוד הרשעים ומשפט של ה'. זמן רב היה הרשע פוגע ומייסר את החלשים, אך ה' שבר את זרועם ושפט את היתומים והמסכנים. בחלק הראשון המזמור פונה לאנשי ירושלים, מתוך הכרה בכך שהם היו מעונים וה' זכר אותם, ובחלק השני מתואר הרשע עוד בתוקפו, והמשורר מבקש שה' לא ישכח את המעונים.

מתי חיבר דוד את המזמור? נראה להציע, שמזמור זה היה עַלְמוּת לַבֵּן, על מותו של ה"בן", בנו שאול – איש בושת. במותו של הבן, החלה תקופה חדשה, תקופת של מלכות דוד, בלי שהממלכה מפוצלת. לאחר מותו של איש בושת באו כל שבטי ישראל לחברון כדי להמליך את דוד, והוא עלה לירושלים ומלך על כל ישראל (שמו"ב ה, א-יב). במזמור זה מצביע דוד על כך שהרשע ומלכותו נפלו, וה' שילם לו כגמולו. מעתה, יכול דוד לשבת על כסא המלך ולעשות משפט וצדקה לכל עמו, וכך התקיימה מלכות ה' ומשפטו עם כולם (שמו"ב ח, טו): וַיִּמְלֹךְ דָּוִד עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ.