זהו לא מזמור ארוך, אך יש לו שלש כותרות: (א) שִׁיר מִזְמוֹר לִבְנֵי קֹרַח, (ב) לַמְנַצֵּחַ עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת, (ג) מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי. ונראה, שהמילה "סלה" שמופיעה פעמיים מחלקת את המזמור לשלשה מזמורים שונים.

המזמור הראשון (ב-ח. 52 מילים) פותח בבקשה שה' ישמע את התפילה: ה' אֱ-לֹהֵי יְשׁוּעָתִי, יוֹם צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. תָּבוֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי, הַטֵּה אָזְנְךָ לְרִנָּתִי. והנימוק לכך: כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי, וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ. נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר, הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל. היתרון של החיים על המתים מובע בפסוק: בַּמֵּתִים חָפְשִׁי כְּמוֹ חֲלָלִים, שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד, וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ. וביחס למשורר עצמו: שַׁתַּנִי (=שמת אותי) בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, בְּמַחֲשַׁכִּים בִּמְצֹלוֹת. עָלַי סָמְכָה חֲמָתֶךָ (=נח כעסך), וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ (=המשברים והעינויים). סֶּלָה.

כדי להבין את המזמור השני עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת, ואת המזמור השלישי הבנוי על גביו: מַשְׂכִּיל לְהֵימָן הָאֶזְרָחִי, נראה, שצריך להתבונן בסיפור עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת – מחלה שהיתה כדי לענות, הסיפור על אמנון ותמר (שמו"ב יג, א-יט): וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר, וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד. וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ, כִּי בְתוּלָה הִיא, וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה. וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד, וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד. וַיֹּאמֶר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, הֲלוֹא תַּגִּיד לִי, וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן: אֶת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב. וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב: שְׁכַב עַל מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל, וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם, וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת הַבִּרְיָה, לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ. וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל, וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל הַמֶּלֶךְ: תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ. וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר: לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה. וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ, וְהוּא שֹׁכֵב, וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק (ותלוש)[וַתָּלָשׁ] וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִבוֹת. וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל, וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן: הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי, וַיֵּצְאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָיו. וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל תָּמָר: הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ, וַתִּקַּח תָּמָר אֶת הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה. וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ: בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי. וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי, כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת. וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ. וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ, וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ. וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד, כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ, וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן: קוּמִי לֵכִי. וַתֹּאמֶר לוֹ: אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי, וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ. וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר: שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה, וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ. וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים, כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים, וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ.

סיפור זה הוא סיפור עַל מָחֲלַת לְעַנּוֹת, סיפור על מחלה שלא היתה מחלה, ואמנון "התחל" בשביל לענות את תמר אחותו. על יונדב רֵע אבשלום כתוב בסיפור זה שהוא היה איש חכם מאוד, וגם הימן האזרחי היה איש חכם, כמו שכתוב על שלמה המלך (מל"א ה, יא): וַיֶּחְכַּם מִכׇּל הָאָדָם, מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל. איתן האזרחי והימן וכלכל ודרדע היו אחים, מבני זרח, וכך כתוב עליהם (דה"א ב, ו): וּבְנֵי זֶרַח זִמְרִי וְאֵיתָן וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וָדָרַע כֻּלָּם חֲמִשָּׁה. המזמור שלנו הוא מזמור של התבוננות באותה מָחֲלַת לְעַנּוֹת, שהובילה לכך שאמנון, בכורו של דוד המלך (שמו"ב ג, ב), הפסיד את המלוכה, ונהרג על ידי אבשלום.

שני חלקים יש בהתבוננותו של הימן: הראשון בתפילה לא למות (ט-יג. 39 מילים), והשני בתפילה שלא יהיו לו ייסורים (יד-יט. 39 מילים). ההתבוננות פותחת וחותמת בכך שהפניה היא רק לה', כנראה מפני שרעו של אמנון היה זה שיעץ לו להתחלות: הִרְחַקְתָּ מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי שַׁתַּנִי (=שמת אותי) תוֹעֵבוֹת לָמוֹ (=להם), כָּלֻא וְלֹא אֵצֵא. ומעין הפתיחה הוא אומר גם בחתימה: הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי אֹהֵב וָרֵעַ, מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ.

תפילתו לה' ברוב בכיות היא להמשיך לחיות מפני שאין תועלת במוות: עֵינִי דָאֲבָה (=עצובה) מִנִּי עֹנִי (=מאז העינוי), קְרָאתִיךָ ה' בְּכָל יוֹם, שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי. – הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא? אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ? סֶּלָה. הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ? אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן? הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ? וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה (=הקבר, בו נשכח האדם)?

תפילתו הנוספת היא להינצל מהצרות: וַאֲנִי אֵלֶיךָ ה' שִׁוַּעְתִּי, וּבַבֹּקֶר תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ. לָמָה ה' תִּזְנַח נַפְשִׁי, תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי? הרי עָנִי (=מיוסר) אֲנִי וְגוֵֹעַ מִנֹּעַר (=מזה זמן רב), ולוואי ונָשָׂאתִי אֵמֶיךָ (=אימתך) אָפוּנָה (=אתפנה מכך). עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ (=כעסך), בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי (=הכריתו אותי). סַבּוּנִי הצרות כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם, הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד.

לסיכום, במזמור של הימן האזרחי, שבנוי על התבוננות ב'מחלתו' של אמנון, מתפלל הימן שה' יציל אותו מהמוות ומן הייסורים. בני קרח הוסיפו למזמור זה את הקושי בו הם היו נתונים, והם התפללו גם כן שה' יציל אותם מן המוות. לא מן הנמנע, שבני קרח במזמור זה התפללו מתוך מה שאירע לקרח במדבר, שכן בְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ (במדבר כו, יא), אך ביחד עם דתן ואבירם נבלעו באדמה כל האדם אשר לקרח (במדבר טז, לב-לג): וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. בתפילתם כאן, מדגישים בני קרח את יתרון החיים על פני המתים, והם מתפללים שהם לא ייבלעו.