זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ – תהילים פרק קלב
(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת
זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ.
(ב) אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה', נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
(ג) אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי.
(ד) אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי, לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה.
(ה) עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה', מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
(ו) הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה, מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר.
(ז) נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו, נִשְׁתַּחֲוֶה לַהֲדֹם רַגְלָיו.
(ח) קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ.
(ט) כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק, וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ.
(י) בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ.
(יא) נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת, לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה,
מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ.
(יב) אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ בְּרִיתִי, וְעֵדֹתִי זוֹ אֲלַמְּדֵם,
גַּם בְּנֵיהֶם עֲדֵי עַד יֵשְׁבוּ לְכִסֵּא לָךְ.
(יג) כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן, אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.
(יד) זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד, פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ.
(טו) צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ, אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם.
(טז) וְכֹהֲנֶיהָ אַלְבִּישׁ יֶשַׁע, וַחֲסִידֶיהָ רַנֵּן יְרַנֵּנוּ.
(יז) שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד, עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי.
(יח) אוֹיְבָיו אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת, וְעָלָיו יָצִיץ נִזְרוֹ.
מהו העינוי עליו מדובר בתחילת השיר – זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כׇּל עֻנּוֹתוֹ? ומי מבקש מה' לזכור את כל העינוי?
שלמה המלך אמר לאביתר הכהן, שהצטרף למרד אדוניה (מל"א ב, כו): עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ, כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה, וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן אֲ-דֹנָי ה' לִפְנֵי דָּוִד אָבִי, וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי. וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה'. אם כן, שלמה המלך הזכיר את עינויו של דוד כאשר הוא בחר בצדוק להיות כהן במקום אביתר. מתי הוא הזכיר לה' את העינוי?
כאשר שלמה בנה את בית המקדש, הוא סיים את תפילתו בפסוקים הדומים מאוד לפסוקים בפרקנו (דה"ב ח, מ-מב): עַתָּה אֱ-לֹהַי יִהְיוּ נָא עֵינֶיךָ פְּתֻחוֹת וְאׇזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לִתְפִלַּת הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְעַתָּה, קוּמָה ה' אֱ-לֹהִים לְנוּחֶךָ, אַתָּה וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ, כֹּהֲנֶיךָ ה' אֱ-לֹהִים יִלְבְּשׁוּ תְשׁוּעָה, וַחֲסִידֶיךָ יִשְׂמְחוּ בַטּוֹב. ה' אֱ-לֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זֳכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ.
לפי זה, המזמור שלנו נאמר על ידי שלמה, כאשר הוא בנה את בית המקדש, והוא מבקש מה' לזכור את חסדי דוד אביו.
דוד עצמו לא בנה את הבית, כפי שהוא אומר לבנו (דה"א כב, ז-י): אֲנִי הָיָה עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱ-לֹהָי. וַיְהִי עָלַי דְּבַר ה' לֵאמֹר: דָּם לָרֹב שָׁפַכְתָּ וּמִלְחָמוֹת גְּדֹלוֹת עָשִׂיתָ, לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב, כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו. הוּא יִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן וַאֲנִי לוֹ לְאָב, וַהֲכִינוֹתִי כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ עַל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם.
›››
במזמור יש שני חלקים ברורים – שבועת דוד למצוא מקום לה' (א-י. 65 מילים), ושבועת ה' להושיב מפרי בטנו של דוד על הכסא, ואז ה' ישב בירושלים (יא-יח. 66 מילים).
כדי להבין את הקשר בין שתי השבועות הללו, עלינו להתבונן במה שקרה כאשר דוד רצה לבנות בית לה': וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ, וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכׇּל אֹיְבָיו. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא: רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים, וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. בתחילה אמר לו נתן הנביא: כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה, כִּי ה' עִמָּךְ.
ואולם, בלילה אמר ה' לנתן לומר לדוד: כֹּה אָמַר ה' הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי?! כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה, וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן. בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי בְּכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הֲדָבָר דִּבַּרְתִּי אֶת אַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר צִוִּיתִי לִרְעוֹת אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לָמָּה לֹא בְנִיתֶם לִי בֵּית אֲרָזִים?!
וְעַתָּה, כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד: כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת, אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מֵאַחַר הַצֹּאן לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי עַל יִשְׂרָאֵל. וָאֶהְיֶה עִמְּךָ בְּכֹל אֲשֶׁר הָלַכְתָּ, וָאַכְרִתָה אֶת כׇּל אֹיְבֶיךָ מִפָּנֶיךָ, וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל, וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד, וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה.
וּלְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוִּיתִי שֹׁפְטִים עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וַהֲנִיחֹתִי לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ, וְהִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'. כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם. אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן, אֲשֶׁר בְּהַעֲוֺתוֹ וְהֹכַחְתִּיו בְּשֵׁבֶט אֲנָשִׁים וּבְנִגְעֵי בְּנֵי אָדָם. וְחַסְדִּי לֹא יָסוּר מִמֶּנּוּ כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מֵעִם שָׁאוּל אֲשֶׁר הֲסִרֹתִי מִלְּפָנֶיךָ. וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ, כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם.
האם ניתן להבין מהפסוקים מדוע ה' אמר לדוד לא לבנות את בית המקדש?
ברור מהפסוקים שה' לא ציווה לבנות בית קודם לכן, וברור מהפסוקים שה' היה עם דוד בכל אשר הלך, אך מדוע דוד לא יבנה את הבית אלא בנו – לכאורה לא מפורש בפסוקים.
ואכן, יש מפרשים שאמרו, שהטעם מפורש רק בספר דברי הימים, וזו לשון רלב"ג: "ובהיות הענין כן, הנה די לו במה שהגיע בו מן ההצלחה, ולא ישאל לו גדולות שיהיה נבנה בית המקדש על ידו, אבל בנו שימלוך אחריו הוא יבננו, והוא שלמה, וכבר נתבאר בספר דברי הימים שהסבה שלא הסכים השם יתברך שיבנה דוד בית המקדש הוא, מפני ששפך דמים הרבה".
ואולם, באופן פשוט נראה מן הפסוקים, ששבועתו של דוד תלויה בשבועת ה' לדוד. כלומר, רק לאחר שיהיה לדוד "בית", כלומר: בית מלוכה, ושלמה בנו יהיה מלך אחריו, יוכל דוד לבנות "בית" לה'. עד עתה ה' לא ציווה לבנות לו בית, מכיוון שהוא עצמו לא הקים בית למלך, ואפילו כאשר הוא הקים מלך – שאול, הוא הסיר אותו מלפני דוד. כמה שדוד יהיה גדול וצדיק, עדיין אין זה "בית", וכל עוד ה' לא בונה בית לעם ישראל, כלומר: לא בנה להם בית מלוכה, הרי שהמלך לא יכול לבנות בית לה'.
כמובן, יש קשר בין טיעון זה לבין הטיעון שמופיע בספר דברי הימים. הבעיה בכך שדוד יבנה את בית המקדש בהיותו איש מלחמה, איננה בגלל שבית המקדש הוא מקום שאין בו שפיכות דמים, שהרי שפיכת הדמים היתה לשם שמים. הבעיה היא, שגם אם דוד עצמו הוא מלך גדול, העושה מלחמות גדולות, עדיין אין בכך ערובה לעם שהולך בדרכי ה' וראוי לבנות לו בית. כל עוד אין בית מלוכה שהולך בדרכי ה', הרי העם עדיין לא ראוי לבנות בית לה'. רק כאשר יקום בית דוד, והמלך יבנה בית לשם ה' – תהיה זו בניה ראויה. יהיה זה בית שעם ישראל בנה.
את השבועה נשבע דוד כבר בילדותו, הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה, וכידוע: אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם (בראשית לה, יט). ואכן, כאשר שמואל משח את דוד אמר לו ה' ללכת למשוח בן מבניו של ישי בית הלחמי: וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם (שמו"א טז, ד).
ואולם, על אף שדוד התאמץ מאוד לקיים את שבועתו למצוא מקום לה', בסופו של דבר: מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר, ורק שם בנו בית לה'. מהו שדה היער? נראה, שיש לקשר את בית ה' עם בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן, אותו בנה שלמה (מל"א ז, ב-ו). בית זה, שהיה בנוי כמו יער, וראו מבנייתו את חכמת שלמה, מסמל את מציאת השבועה של דוד, מקום לבית ה'.
התפילה: בַּעֲבוּר דָּוִד עַבְדֶּךָ, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ היא תפילתו של שלמה, המשוח בשמן כמלך אחרי דוד, ויש בה בקשה – על בסיס השבועה של ה' לבנות בית לדוד, תתמלא גם שבועתו של דוד לבנות בית לה', ובציון יתקיים: שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד, עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי.