בסוף המגילה נאמר:

[ט] (ג) כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ:

ודרשו חכמים: "מלמד: שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" (מגילה טז, א). לא נאמר בגמרא מדוע פירשו מקצת הסנהדרין. רש"י כותב, שהיה זה לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה. על פי מה שהצענו כאן, ייתכן שפרישת מקצת הסנהדרין ממנו באה מתוך כך שלא בא סיום למגילה בבנין בית המקדש ובהבדלת זרע הקודש משאר העמים. המגילה מסתיימת בהיות מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש, ובהיותו שתדלן בחוץ לארץ, אך "אכתי עבדי אחשוורוש אנן" (מגילה יד, א), ואיננו יכולים לומר בצורה פשוטה: "הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי ה', הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'" (תהילים קיג, א).

מכאן נפתח גם פתח להבנת הדין המיוחד שישנו בפורים, להבחין בין קריאת המגילה בפרזים, לקריאה בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון. הרמב"ן האריך בחידושיו (מגילה ב, א) לבאר כי הסכנה העיקרית רחפה מעל ראשי רוב היהודים, שחזרו להתיישב בארץ ישראל לאחר הצהרת כורש. היהודים הללו לא חיו בערים מוקפות חומה, ועליהם בעיקר היתה הגזירה: "וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי הענין יפה, לפי שהוא דבר ברור, שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם, ואף על פי שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, מכל מקום אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו, ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא, וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים, יותר מן המוקפין, […] ולאחר מיכן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהוג מעצמן לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב, אבל מוקפין לא עשו כלום, לפי שהיה הנס גדול בפרזים והיה עליהם [הסכנה] יותר כדפרישית. וזהו שכתוב, על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר שמחה ומשתה, ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל…".

ניתן להוסיף בדרך שונה מעט, שעיקר ההבחנה בין הפרזים והמוקפים היא ההבחנה בין ירושלים לבין שאר המקומות, ובמקום להעמיד את שושן הבירה כשונה משאר המקומות, העמידו חז"ל את ירושלים כבירה האמיתית, ועל אף שהיתה חומתה מפורצת בזמן הנס, וכפי שהאריך נחמיה בדיבורו אל המלך, זוהי העיר שבאמת ראויה להיות העיר המוקפת חומה, עיר שעומדת בפני עצמה, ולזכרה עושים אנו את ימי הפורים.

מעתה, נוכל לסכם את ההתבוננות בכללות המגילה, ולהצביע על המבנה השלם שלה:

פתיחה למגילה (ללא תקבולת): 26 פסוקים (א, א-כב – ב, א-ד) שיש בהם תיאור ציורי של בית המלכות, את סיפורה של ושתי, ואת האגרות הראשונות להיות כל איש שרר בביתו. מנגד, צריך היה להעמיד את הצהרת כורש ובנית המקדש, ואת הפרדת זרע הקודש מכל העמים.

• א: הקדמה למעשה המגילה: 16 פסוקים (ב, ה-כ) הכוללים את השנים שקדמו לסיפור – הצגת מרדכי וישיבתו בשער המלך, הקיבוץ של כל נערה בתולה ובחירת אסתר למלכה. אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה.
• ב: סיפור הגזירה: 35 פסוקים (ב, כא-כג; ג, א-טו; ד, א-יז) הפותחים בתלית בגתן ותרש על העץ, ומתארים כמה חודשים בהם רואים אנו את גדולת המן, הגזרה, האגרות, והעיר שושן נבוכה, עד הציווי של מרדכי על אסתר להתחנן לפני המלך, וההכרעה של אסתר לבוא לפני המלך אשר לא כדת.
• ג: יום שלפני הלילה: 14 פסוקים (ה, א-יד) על המשתה הראשון שעשתה אסתר, המפגש של המן עם זרש אשתו ובניית העץ למרדכי.
• ד: הלילה – הציר המרכזי: 12 פסוקים (ו, א-יב) בהם נמצא מעשה הסוס, ובשיאו המהפך: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ.
• ה: יום שלאחר הלילה: 14 פסוקים (ו, יג-יד; ז, א-י; ח, א-ב) המתארים את המפגש השני של המן וזרש אשתו, את המשתה השני שעשתה אסתר, ולבסוף את תליית המן על העץ ונתינת הטבעת ובית המן למרדכי.
• ו: ביטול הגזירה: 33 פסוקים (ח, ג-יז; ט, א-יח) הנפתחים בתחינתה של אסתר לפני המלך והיענותו של המלך, ממשיכים במרדכי שיצא מלפני המלך בלבוש מלכות, ובתיאור של כמה חודשים בהם היו אגרות שניות, המלחמה, והעיר שושן צהלה ושמחה. במקביל לתליית בגתן ותרש באה כאן תליית עשרת בני המן.
• ז: נספח למעשה המגילה: 16 פסוקים (ט, יט-לב – י, א-ב) הכוללים את השנים שלאחר סיפור המגילה, ובהם מתוארת הקביעה לדורות של ימי הפורים, ואת החלטותיהם של מרדכי ואסתר הנוגעות לעם היהודי ולממלכה כולה.