המזמור מדבר על אודות אדם שהוא יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן (=ה'), ומתמיד לחסות תחת כנפי השכינה, בְּצֵל שַׁ-דַּי יִתְלוֹנָן (=ישכון).

ברור, שאת שלשת הפסוקים האחרונים אומר ה' על אותו אדם: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ (=אציל אותו), אֲשַׂגְּבֵהוּ (=אשים אותו במקום גבוה) כִּי יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ (ל' שבע ימים) וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי. ה' מדבר כאן על היֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן שחשק בו, ועל אף שהוא איננו מדבר איתו באופן ישיר, הוא בוודאי מדבר אודותיו.

ואולם, יש פסוקים במזמור זה, בהם לשון נסתר מתייחסת דווקא אל הקב"ה, ואנו מדברים עם האדם שהוא הנוכח, כִּי הוּא – הנסתר, ה' – יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ (=מלכודת עם מוקשים) מִדֶּבֶר הַוּוֹת (=מגיפה שגורמת לאסון). בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ, וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ (=הבטחת ה').

אם כן, יש כאן דובר – מברך, שהוא אומר את הדברים לאותו יושב בסתר. הדובר איננו הקב"ה וגם לא המתברך, וברכתו היא בלשון נוכח: ה' ישמור עליך.

עולה, שיש כאן פסוקים המתייחסים לה', פסוקים המתייחסים למי שיושב בצילו, ופסוקים המתייחסים למברך: הפסוק הראשון נראה ככותרת שמתארת את האדם: יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁ-דַּי יִתְלוֹנָן, הפסוק שלאחריו נאמר כנראה מפיו של המתברך. אותו יושב בסתר עליון מתייחס אל הקב"ה כאל מחסהו ומצודתו, ומפיו יוצאות המילים: מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ. ניתן לקרוא זאת כאמירה אודות ה', שהוא מחסי ומצודתי ובו אבטח, אך זו יכולה להיות גם פניה ישירה אל ה': אתה ה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי. מכל מקום, בפסוקים הבאים מיד לאחר מכן, לא נראה שהבוטח בה' אומר משהו נוסף, ויש כאן רק את עצם ההכרה בה', שהוא מחסו ומצודתו.

אם כן, פסוקי הפתיחה מתייחסים אל היֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, ואת שלשת פסוקי החתימה אומר הקב"ה לאותו אדם. עיקרו של הפרק נאמר מפיו של המברך אל אותו אדם הבוטח בה': כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ וגו' לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה וגו' רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.

ואולם, במרכז הפרק מצוי פסוק חריג ברצף הברכות: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי, עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. ממש כמו בפתיחת הפרק, מתייחס כאן המתברך אל הקב"ה כמַחְסִי, וכינויו של ה' הוא עֶלְיוֹן. מעתה, נראה כאילו יש כאן שתי פניות של המתברך אל ה', בפתיחת הפרק: אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, ובאמצעו: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי.

יש להעיר, שבשני המקומות ניתן לקרוא את ארבעת המילים כפניה ישירה של אותו יושב בסתר אל הקב"ה, ואז צריך להניח שיש בפרק שלנו שלשה דוברים: אותו יושב בסתר, המברכו, והקב"ה. ואולם, ניתן גם לראות בארבעת המילים הללו תיאור, בו בחר המברך לתאר את היושב בסתר: כִּי אַתָּה – היושב בסתר – מה אתה אומר כל הזמן? ה' מַחְסִי! ועליך ניתן לומר: עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ, ולפיכך: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. מעתה, גם את מילות הפתיחה ניתן לקרוא כתיאור של היושב בסתר, שהוא אומר לַה' כל הזמן: מַחְסִי וּמְצוּדָתִי.

כיצד, אם כן, נתבונן על מכלול הפרק?

פתיחת המזמור: אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי, ומרכזו: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי, מחלקים את המזמור כולו לשתי מחציות זהות באורכם: שמונה פסוקים (א-ח. 56 מילים) מתארים את הברכות לאותו יושב בסתר עליון, ושמונה פסוקים (ט-טז. 56 מילים) מתארים את אופן השמירה על אותו יושב בסתר. בכל חלק ישנם שני פסוקי פתיחה, ומתקיימת תקבולת ישרה בין שני חלקי הפרק.

הפתיחה הראשונה היא: יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּצֵל שַׁ-דַּי יִתְלוֹנָן. אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱ-לֹהַי אֶבְטַח בּוֹ. ולאחריה באות הברכות הרבות, הנושאות את הכותרת "כִּי הוּא", ומתפרטות ביחס לסכנות נסתרות רבות: יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ, וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ. כאשר האדם מוגן הרי שהוא איננו ירא מִפַּחַד לָיְלָה, ואף לא מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם, או מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ, ואף מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. אויביו ניגפים לפניו, והוא אפילו איננו צריך להילחם: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.

הפתיחה השניה היא: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי, עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. והנגזרת מכך: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה, וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ. בחלק זה באה פעמיים הכותרת "כִּי", בתחילה זהו תיאור האופן בו ה' שומר על החוסים בו: מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ, פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ. עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין. ולאחר מכן באה הסיבה לשמירה מפיו של הקב"ה עצמו: כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ, אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי יָדַע שְׁמִי. יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ, עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה, אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ. אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי.

יש להעיר, כי בעוד הפתיחה מתארת בשני המקומות את החוסה בה' כאילו הוא מוגן במעונו ובאהלו, באים הפסוקים בהמשך ומצביעים על כך שה' עצמו הוא המעון, ואף כאשר הולכים בדרך הרי הוא מחסה ומצודה לכל הבוטחים בו.

*

מפי מי עולה תיאורו של היושב בסתר עליון?

המזמור שלנו נמצא בספר רביעי שבתהילים, הפותח את המזמור הקודם במילים: תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים (צ, א). בעשרת המזמורים שבאים לאחר מכן, אין כתובת בראש המזמור שמציינת מיהו המתפלל, ולפיכך אומרים חז"ל (מדרש תהילים צ, ג): "אחד עשר מזמורים אמר משה כנגד אחד עשר שבטים, [ואלו הן:] תפלה למשה איש האלהים [וגו'] בטרם הרים יולדו [וגו'] תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, כנגד יחי ראובן ואל ימות (דברים לג ו); יושב בסתר עליון [בצל שדי יתלונן] (תהלים צא, א), כנגד שבטו של לוי, שהיה מתלונן בצילו בעזרות … אמר רבי יהושע בן לוי: עד כאן שמעתי, מכאן ואילך את חושב לעצמך".

אם כן, במדרש תהילים עולה, שהמזמור שלנו נאמר על ידי משה לשבט לוי הלן בעזרות, ובמקום אחר נראה, שהוא נאמר גם באופן כללי לכל מי שמגיע לחסות בצל ש-די, ולשכון באהלו. וכך דרשו (סדר עולם פ"ו) על הפסוק שנאמר בסוף מלאכת המשכן: וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ, וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה (שמות לט, מג): מה ברכה ברכם? אמר להם: יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, והם אמרו: וִיהִי נֹעַם אֲ-דֹנָי אֱ-לֹהֵינוּ עָלֵינוּ וגו' (תהלים צ, יז). ואכן, בדרך כלל, אנו אומרים את מזמור צא, לאחר הקדמת הפסוק האחרון של המזמור הקודם.

בין אם נפרש כפשט המדרש, שאת המזמורים אמר משה רבינו, ובין אם נפרש כדברי רב סעדיה גאון, שזו תפילה של בני משה שעמדו על הדוכן (רד"ק), נראה כי עריכת המזמור שלנו כנגד דבריו של משה רבינו לפני מותו, מובילה להבנה שפרשת האזינו 'מתכתבת' עם המזמור שלנו.

בפרשת האזינו מתאר משה רבינו את דרכי ה', והוא פונה לעם ישראל להתבונן בהיסטוריה: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לב, ז-ח). לשון עֶלְיוֹן ככינוי לקב"ה היא חריגה, ומזכירה לנו את הנאמר אצלנו: יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, וכן: עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ. ביטוי זה מחזיר אותנו פעם נוספת למזמור הקודם, בו נאמר: אֲ-דֹנָי מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר, ואף כאן נדרש הביטוי על משה רבינו לפני מותו, שאמר: מְעֹנָה אֱ-לֹהֵי קֶדֶם (דברים לג, כז), שהקב"ה מעונו של עולם, ואין העולם מעונו (מדרש תנאים).

מכאן ממשיך משה רבינו בתיאור השמירה הנפלאה על עם ישראל במדבר: יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן, יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ (לב, י-יא), והרי זה ממש עולה בקנה אחד עם תיאור השמירה על היושב בסתר עליון: כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת. בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת כְּנָפָיו תֶּחְסֶה, צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ.

כאן מתוארים בפרשת האזינו החטאים של עם ישראל, וקנאתו של ה': אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי, וְשֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם, עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה, גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה (לב, כג-כה). בלא ספק, התיאור שמנגד מופיע במזמור שלנו, במקרה בו נמשיך לבטוח בה': לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם.

עלינו להתבונן ולהשכיל, כקריאת השירה: לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף, וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה, אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם (לב, כט-ל). הרי אם נבטח בה', מובטח לנו במזמור שלנו: יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ, אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ. רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט, וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה.

אף התיאור שמופיע במחצית השניה של המזמור, בשאלה כיצד ה' מושיע אותנו, מקביל לתיאור שמופיע בפרשת האזינו על המחסה שמעניק אלוהי האויבים, מול המחסה שנותן צור ישענו: כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם, וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים וגו'. חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם, וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר וגו'. לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם, כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ וגו'. וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ, צוּר חָסָיוּ בוֹ. אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ, יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם, יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה (לב, לא-לח). אין דומה המחסה והסתר שמעניקים אלוהי הגויים, למחסהו של מי ששם מעונו בעליון: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ, לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ, פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ. עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין.

המזמור שלנו מדבר על מצב בו עם ישראל מקשיב לה', כך היה בנוגע לכלל בתקופת המדבר, וכך הוא גם לכל יחיד ויחיד, כפי שמתאר המזמור את היושב בסתר עליון. כביכול, פרשת האזינו היא תגובה למקום הבוטח והאידילי אותו מתאר משה רבינו במזמור שלנו.

ארבעים שנה במדבר שמר עלינו ה' מן הנחשים ומן הפגעים, וכך גם לדורות – התורה ניתנה לאוכלי המן, וגם כל אחד יכול להתלונן בצל ש-די. אם חס ושלום איננו עושים זאת כראוי, יבואו גם המזמורים הבאים, בהם מתואר גם השבר של העם תועי הלבב, אך במזמור זה אנו עדיין נתונים תחת הרושם הטוב של העם שיצא ממצרים על כנפי נשרים. וכמובן, אין זה רק תיאור של העבר המופלא, אלא שיש כאן קריאה לכל אחד מאתנו, לשוב ולבטוח בה', לחסות בה', ואז תתקיים בנו ההבטחה: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ, וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי.

*

במסכת שבועות מתייחסת המשנה (פ"ב מ"ב) לקרבן עולה ויורד, שמביא מי שנכנס לתוספת העזרה בטומאה, ומבארת את האופן בו ניתן להרחיב את העיר ואת העזרות: "אֶחָד הַנִּכְנָס לָעֲזָרָה וְאֶחָד הַנִּכְנָס לְתוֹסֶפֶת הָעֲזָרָה, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל הָעִיר וְעַל הָעֲזָרוֹת אֶלָּא בַמֶּלֶךְ וְנָבִיא וְאוּרִים וְתֻמִּים וּבְסַּנְהֶדְרִין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּבִשְׁתֵּי תוֹדוֹת וּבְשִׁיר, וּבֵית דִּין מְהַלְּכִין וּשְׁתֵּי תוֹדוֹת אַחֲרֵיהֶם, וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם. הַפְּנִימִית נֶאֱכֶלֶת וְהַחִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת. וְכֹל שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה בְכָל אֵלּוּ, הַנִּכְנָס לְשָׁם אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ".

כדי להבהיר מהו ה"שיר" עליו מדובר במשנה, מביאה הגמרא ברייתא (טו, ב): "שיר של תודה, בכנורות ובנבלים ובצלצלים, על כל פינה ופינה ועל כל אבן גדולה שבירושלים, ואומר: ארוממך ה' כי דליתני וגו'. שיר של פגעים, בכנורות ובנבלים ובתופים, ואומר: יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן עד כי אתה ה' מחסי, ואומר: מזמור לדוד ה' מה רבו צרי עד לה' הישועה" (זו נוסחת רבינו חננאל והרבה כת"י, בדפוס וילנא נוספו כאן יש אומרים, שאין זה שיר של פגעים אלא שיר של נגעים). מעתה, תוספת על העיר והעזרות איננה מסתיימת בשיר של תודה, ויש לומר גם שיר של פגעים.

הגמרא ממשיכה בסיפור על רבי יהושע בן לוי, שאמר את הפסוקים שבשיר של פגעים, ואחר כך הלך לישון. על שאלת הגמרא: והרי אסור להתרפאות בדברי תורה! היא מתרצת: להגן שאני. כך גם נפסק להלכה בטוש"ע (יו"ד קעט, י): "הבריא, מותר לקרות פסוקים, להגן עליו מהמזיקין". זאת, לעומת "הלוחש על המכה או על החולה ורוקק, ואחר כך קורא פסוק מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא. ואם אינו רוקק, איסורא מיהא איכא [איסור מכל מקום ישנו]" (קעט, ח).

על השאלה מהו 'שיר של פגעים', נראה כי יש בגמרא שתי תשובות – מזמור צא: יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁ-דַּי יִתְלוֹנָן, או מזמור ג: ה' מָה רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי. ייתכן, שאין אלו שתי תשובות שונות, אלא שהשיר מורכב משני הפרקים יחדיו. וכך הגדירו בירושלמי (עירובין פ"י הי"א) שיר של פגעים: "אי זהו שיר פגעים? מה רבו צרי וכל המזמור, יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי".

במזמור ג נאמר: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה, הֱקִיצוֹתִי כִּי ה' יִסְמְכֵנִי, ונזכר שם בפירוש: וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי, ובמזמור צא נאמר: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם. ועל כן יש מקום לקרוא למזמורים הללו 'שיר של פגעים', שנאמרים לפני השינה.

כפי שניתן לראות בבבלי ובירושלמי, בניגוד למזמור ג שנאמר מתחילה ועד סוף, את מזמור צא אומרים רק עד מחציתו: כִּי אַתָּה ה' מַחְסִי. מדוע?

תוספות (ד"ה עד כי אתה ה' מחסי) פירשו "שכתוב למעלה ממנו: ושלומת רשעים תראה, שמדבר על האויבים שהיו מצירין להם בשעת הבנין, אבל משם ואילך אינו מדבר על כך". ואולם, הריטב"א הקשה: "ואינו מחוור, שהרי במשכן ובבית ראשון לא היו אויבים", ולפיכך פירש: "אבל קבלנו, כי עד כי אתה ה' מחסי יש ששים תיבות, כנגד מה שנאמר: הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה", ובאבודרהם (סדר קריאת שמע לפני המטה) הוסיף: "לפי שיש עד מחסי ששים תיבות, כנגד ששים אותיות שיש בברכת כהנים". וברור, שדברי התוספות מתיישבים עם ההקשר של הסוגיה בענין התוספת על העיר והעזרות, אך דברי הריטב"א ואבודרהם מתאימים לאמירת 'שיר של פגעים' לפני השינה.

מהו היחס בין שני המזמורים הללו? במזמור ג האויבים הם בני אדם: רַבִּים קָמִים עָלָי. רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵא-לֹהִים וגו'. לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם, אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי וגו'. כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי, שׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ. לעומת זאת, המזיקים שמתוארים במזמור צא אינם נראים אנושיים: לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה, מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם. מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ, מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם.

ועוד, מזמור ג מכיל את הקריאה: קוּמָה ה', הוֹשִׁיעֵנִי אֱ-לֹהַי! ולאורך המזמור נראה שהוא נאמר בשעת צרה, וכפי שברור גם מן הכותרת: מִזְמוֹר לְדָוִד, בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ. לעומתו, מזמור צא מתייחס למי שכבר יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, והוא כלל איננו ירא מן הצרות. ואכן, במזמור זה איננו מוצאים פניה ישירה לה', בתפילה להצלה מן האויבים.

ככלל נראה, כי שני השירים הללו, 'שיר של תודה' ו'שיר של פגעים', מציינים את שתי התחושות המלוות את מי שבא להוסיף על הקודש. מחד, חשים אנו הודיה ושמחה, ומאידך, אנו חרדים מפני הבאות, וברור לנו שכל מהלך של עליה נתקל בהתנגדות פנימית וחיצונית. צירופם של שני השירים הללו בא ללמדנו להודות גם בתוך הקושי, ולהתפלל גם בזמן שמחה.

מבחינה היסטורית, נראה כי יש להבחין בין הקדושה הראשונה, שהתחילה עוד מהמשכן שבנה משה, ועיקרה בכניסה לארץ ובבניית הבית הראשון, לבין הקדושה השניה, שבימי עזרא ונחמיה. בעוד הקדושה הראשונה היא קדושה הבאה מלמעלה, וניתן לומר עליה שעיקרה הוא בשמחה, הקדושה השניה היא קדושה שבאה מלמטה, והיא נתקלת באויבים רבים.