כותרת מזמור זה, והבא אחריו, חריגות בין הכותרות של המזמורים סביבם. כל המזמורים ממזמור נ"א ועד ע' כוללים בכותרת את המילה "לדוד", ואילו שני המזמורים הללו אינם משוייכים בכותרת לדוד, אלא: לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר ולַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר. דבר נוסף מאפיין את המזמורים הללו, שיש בהם פניה לעמים.

האם ניתן להצביע על משורר המזמור? ועל ההקשר בו הוא נאמר?

מתוך עיון במזמור ובמילותיו נראה שיש לענות על שאלות אלו.

החלק הראשון במזמור (א-ז. 56 מילים) נחלק לשנים, ובסופו של כל חלק נמצאת המילה: סֶלָה. תחילה (א-ד. 28 מילים) פונה המשורר לכָּל הָאָרֶץ בקריאה הָרִיעוּ לֵא-לֹהִים, זַמְּרוּ כְבוֹד שְׁמוֹ, שִׂימוּ כָבוֹד (=כבדוהו ב)תְּהִלָּתוֹ. אִמְרוּ לֵא-לֹהִים: "מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ", בְּרֹב עֻזְּךָ יְכַחֲשׁוּ לְךָ אֹיְבֶיךָ. ואכן, כָּל הָאָרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ וִיזַמְּרוּ לָךְ, יְזַמְּרוּ שִׁמְךָ. כוונת הביטוי: בְּרֹב עֻזְּךָ (=כחך) יְכַחֲשׁוּ (=ישקרו) לְךָ אֹיְבֶיךָ, נראית כחלק ממעשי ה', שברוב עוזו האויבים שלו משקרים לומר שאינם אויבים שלו, או שהם נהיים כחושים ברוב עוזו.

לאחר מכן (ה-ז. 28 מילים), ישנה קריאה להתבוננות במעשי ה' וממשלתו: לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת (=מעשי) אֱ-לֹהִים, נוֹרָא עֲלִילָה (=מעשיו הנוראים) עַל בְּנֵי אָדָם. הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה, בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל, שָׁם נִשְׂמְחָה בּוֹ. מֹשֵׁל בִּגְבוּרָתוֹ עוֹלָם (=תמיד), עֵינָיו בַּגּוֹיִם תִּצְפֶּינָה. גם כאן, סיום החלק באמירה על כך שהגויים שאינם מאמינים בה' אינם מצליחים: הַסּוֹרְרִים (=הרשעים) אַל יָרוּמוּ לָמוֹ.

על אף שהדוגמאות ההיסטוריות הן של קריעת ים סוף (הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה) ומעבר הירדן (בַּנָּהָר יַעַבְרוּ בְרָגֶל), נראה כי ההתבוננות בזה לא קשורה דווקא להצלה של העם, אלא ליראה של כולם. בקריעת ים סוף (שמות טו, יד-טז): שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן. תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ. ובמעבר הירדן (יהושע ד, כב-כד): וְהוֹדַעְתֶּם אֶת בְּנֵיכֶם לֵאמֹר: בַּיַּבָּשָׁה עָבַר יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶת מֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵיכֶם עַד עָבְרְכֶם, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לְיַם סוּף אֲשֶׁר הוֹבִישׁ מִפָּנֵינוּ עַד עָבְרֵנוּ. לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת יַד ה' כִּי חֲזָקָה הִיא, לְמַעַן יְרָאתֶם אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים.

החלק השני של המזמור (ח-טו. 56 מילים) מסתיים גם הוא עם המילה: סֶלָה. כאן הפניה לעמים איננה רק לזמר לה' ולהשתחוות לו, אלא: בָּרְכוּ עַמִּים אֱ-לֹהֵינוּ, וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ. ישנו תיאור של הצלה שהיתה לנו, לעם ישראל: הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים, וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ. כִּי בְחַנְתָּנוּ (=זיקקת אותנו) אֱ-לֹהִים, צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף. הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה (=ברשת), שַׂמְתָּ מוּעָקָה (=כבלים מעיקים) בְמָתְנֵינוּ. הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ (=עלינו), בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם, וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה (=למנוחה). כתולדה מהצלה זו, ישנו תיאור של הקרבת קרבנות רבים, ותשלום נדרים: אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת, אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי. אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי, וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי. עֹלוֹת מֵחִים (=שמנים) אַעֲלֶה לָּךְ, עִם קְטֹרֶת (=הקטרת) אֵילִים, אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים (=צאן).

נראה, כי יש כאן ניגוד בין הגויים לביננו. בעוד הגויים רק מזמרים לה' ומשתחוים לו כאשר הם רואים את גדולתו, היהודים נודרים נדרים כאשר צר להם, ובישועה הם מקריבים קרבנות רבים, בכך עבודת ה' שלהם היא אישית יותר. החלק השני של המזמור, מזמין את הגויים גם כן לברך ולהודות לה', ולהפוך את היראה הכללית למשהו אישי יותר. ונראה, שזה גם המכוון באמירת המשורר באומרו בסוף המזמור: אָכֵן שָׁמַע אֱ-לֹהִים, הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי. בָּרוּךְ אֱ-לֹהִים, אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי.

האם ניתן לדעת מהי הצרה עליה מדובר? ומתי באו לשלם את הנדרים?

בסוף המזמור, המשורר מספר לכל יראי א-להים, שה' שמע את תפילתו: לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה כָּל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אֲשֶׁר עָשָׂה לְנַפְשִׁי. אֵלָיו פִּי קָרָאתִי, וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי. אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי, לֹא יִשְׁמַע אֲ-דֹנָי. אָכֵן שָׁמַע אֱ-לֹהִים, הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי. בָּרוּךְ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי. וגם כאן נשאל, האם יודעים אנו על איזו תפילה מדובר? האם ניתן להצביע על תפילה בה המשורר רומם את ה' במיוחד? או על תפילה בה המשורר חשש משקר שיגרום לתפילה לא להתקבל?

*

בספר "דברי הימים" ישנם כמה סיפורים, שכמעט ואינם נזכרים בספר מלכים, על אסא מלך יהודה (ובסוף הפירוש אביא את לשון ספר דברי הימים). נראה, כי עיון בסיפורים הללו מוביל להבנה מחודשת במזמור שלנו [בסוגריים מרובעות הבאנו את לשון המזמור שלנו].

בקצרה, הסיפור על אסא כולל בניית עָרֵי מְצוּרָה [הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה], מלחמה בזֶרַח הַכּוּשִׁי המכונה אֱנוֹשׁ (אף אחד אחר איננו מכונה בכינוי זה, ונראה שמתקיים בזרח הכושי הכינוי אנוש, מפני שהוא איננו מלך) ובשלש מאות המרכבות שלו [הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ], תפילה מיוחדת של אסא [אֵלָיו פִּי קָרָאתִי, וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי], ובה הדגשה כי המלחמה בזרח הכושי היא בשם ה' [אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי, לֹא יִשְׁמַע אֲ-דֹנָי], נצחון במלחמה [אָכֵן שָׁמַע אֱ-לֹהִים, הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי], פחד ה' על כל העמים [לְכוּ שִׁמְעוּ וַאֲסַפְּרָה כָּל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אֲשֶׁר עָשָׂה לְנַפְשִׁי], נבואה בה אומר עזריהו בן עודד הנביא על עם ישראל: וַיָּשָׁב בַּצַּר לוֹ עַל ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל [אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי, וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי], וַיְבַקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם, ועל הגויים: כִּי מְהוּמֹת רַבּוֹת עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאֲרָצוֹת. וְכֻתְּתוּ גוֹי בְּגוֹי וְעִיר בְּעִיר, כִּי אֱ-לֹהִים הֲמָמָם בְּכָל צָרָה.

כאשר שמע אסא את הנבואה נאמר: וַיְחַדֵּשׁ אֶת מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר לִפְנֵי אוּלָם ה' וגו' [אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת]. וַיִּזְבְּחוּ לַה' בַּיּוֹם הַהוּא, מִן הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים [עֹלוֹת מֵחִים אַעֲלֶה לָּךְ, עִם קְטֹרֶת אֵילִים, אֶעֱשֶׂה בָקָר עִם עַתּוּדִים]. וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם וגו'. וַיִּשָּׁבְעוּ לַה' בְּקוֹל גָּדוֹל, וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת. וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה, כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ [אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי. אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי, וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי], וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ, וַיִּמָּצֵא לָהֶם, וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב. בנוסף, כאשר ניצלו בני ישראל מאש ומים הם הביאו באש ובמים את העבודה זרה, וכך נאמר: וְגַם מַעֲכָה אֵם אָסָא הַמֶּלֶךְ הֱסִירָהּ מִגְּבִירָה, אֲשֶׁר עָשְׂתָה לָאֲשֵׁרָה מִפְלָצֶת, וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיָּדֶק וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן. ניתן גם להבין מדוע הדימוי של הצרות הוא כצרוף כסף, שכן על אסא נאמר: וַיָּבֵא אֶת קָדְשֵׁי אָבִיו וְקָדָשָׁיו בֵּית הָאֱ-לֹהִים, כֶּסֶף וְזָהָב וְכֵלִים.

לאור השוואת הסיפורים על אסא מלך יהודה והלשונות במזמור שלנו נראה, כי היראה של העמים נובעת מההצלה המופלאה של עם ישראל מידי זרח הכושי, וכמו שראינו בקריעת ים סוף ובמעבר הירדן. הצלה זו מובילה את כל העמים לברך את ה', ואת המשורר לספר לכל יראי א-להים את נס הצלתו.

*

על מנת להשלים את התמונה על אסא מלך יהודה, אביא כאן את לשון ספר "דברי הימים" על אסא מלך יהודה.

(דבה"ב יד, א-יד): וַיַּעַשׂ אָסָא הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱ-לֹהָיו וגו'. וַיִּבֶן עָרֵי מְצוּרָה בִּיהוּדָה, כִּי שָׁקְטָה הָאָרֶץ וְאֵין עִמּוֹ מִלְחָמָה בַּשָּׁנִים הָאֵלֶּה, כִּי הֵנִיחַ ה' לוֹ. וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה: נִבְנֶה אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְנָסֵב חוֹמָה וּמִגְדָּלִים דְּלָתַיִם וּבְרִיחִים, עוֹדֶנּוּ הָאָרֶץ לְפָנֵינוּ, כִּי דָרַשְׁנוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ, דָּרַשְׁנוּ וַיָּנַח לָנוּ מִסָּבִיב, וַיִּבְנוּ וַיַּצְלִיחוּ. [פ] וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף [ס], וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף, כָּל אֵלֶּה גִּבּוֹרֵי חָיִל. וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים, וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וַיָּבֹא עַד מָרֵשָׁה. וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה. וַיִּקְרָא אָסָא אֶל ה' אֱ-לֹהָיו, וַיֹּאמַר: ה' אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ, עָזְרֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ, כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ, וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה, ה' אֱ-לֹהֵינוּ אַתָּה, אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ. [ס] וַיִּגֹּף ה' אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה, וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים. וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר, וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה, כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ, וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד. וַיַּכּוּ אֵת כָּל הֶעָרִים סְבִיבוֹת גְּרָר, כִּי הָיָה פַחַד ה' עֲלֵיהֶם, וַיָּבֹזּוּ אֶת כָּל הֶעָרִים כִּי בִזָּה רַבָּה הָיְתָה בָהֶם. וְגַם אָהֳלֵי מִקְנֶה הִכּוּ וַיִּשְׁבּוּ צֹאן לָרֹב וּגְמַלִּים וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם.

(טו, א-יט) וַעֲזַרְיָהוּ בֶּן עוֹדֵד הָיְתָה עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים. וַיֵּצֵא לִפְנֵי אָסָא וַיֹּאמֶר לוֹ: שְׁמָעוּנִי אָסָא וְכָל יְהוּדָה וּבִנְיָמִן, ה' עִמָּכֶם בִּהְיוֹתְכֶם עִמּוֹ, וְאִם תִּדְרְשֻׁהוּ יִמָּצֵא לָכֶם, וְאִם תַּעַזְבֻהוּ יַעֲזֹב אֶתְכֶם. [ס] וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱ-לֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה. וַיָּשָׁב בַּצַּר לוֹ עַל ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְבַקְשֻׁהוּ וַיִּמָּצֵא לָהֶם. וּבָעִתִּים הָהֵם אֵין שָׁלוֹם לַיּוֹצֵא וְלַבָּא, כִּי מְהוּמֹת רַבּוֹת עַל כָּל יוֹשְׁבֵי הָאֲרָצוֹת. וְכֻתְּתוּ גוֹי בְּגוֹי וְעִיר בְּעִיר, כִּי אֱ-לֹהִים הֲמָמָם בְּכָל צָרָה. וְאַתֶּם חִזְקוּ וְאַל יִרְפּוּ יְדֵיכֶם, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלַּתְכֶם. [ס] וְכִשְׁמֹעַ אָסָא הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהַנְּבוּאָה עֹדֵד הַנָּבִיא, הִתְחַזַּק וַיַּעֲבֵר הַשִּׁקּוּצִים מִכָּל אֶרֶץ יְהוּדָה וּבִנְיָמִן וּמִן הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכַד מֵהַר אֶפְרָיִם, וַיְחַדֵּשׁ אֶת מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר לִפְנֵי אוּלָם ה' וגו'. וַיִּזְבְּחוּ לַה' בַּיּוֹם הַהוּא, מִן הַשָּׁלָל הֵבִיאוּ בָּקָר שְׁבַע מֵאוֹת וְצֹאן שִׁבְעַת אֲלָפִים. וַיָּבֹאוּ בַבְּרִית לִדְרוֹשׁ אֶת ה' אֱ-לֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם וגו'. וַיִּשָּׁבְעוּ לַה' בְּקוֹל גָּדוֹל, וּבִתְרוּעָה וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבְשׁוֹפָרוֹת. וַיִּשְׂמְחוּ כָל יְהוּדָה עַל הַשְּׁבוּעָה, כִּי בְכָל לְבָבָם נִשְׁבָּעוּ, וּבְכָל רְצוֹנָם בִּקְשֻׁהוּ, וַיִּמָּצֵא לָהֶם, וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב. וְגַם מַעֲכָה אֵם אָסָא הַמֶּלֶךְ הֱסִירָהּ מִגְּבִירָה, אֲשֶׁר עָשְׂתָה לָאֲשֵׁרָה מִפְלָצֶת, וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת מִפְלַצְתָּהּ וַיָּדֶק וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן. וְהַבָּמוֹת לֹא סָרוּ מִיִּשְׂרָאֵל, רַק לְבַב אָסָא הָיָה שָׁלֵם כָּל יָמָיו. וַיָּבֵא אֶת קָדְשֵׁי אָבִיו וְקָדָשָׁיו בֵּית הָאֱלֹהִים, כֶּסֶף וְזָהָב וְכֵלִים. וּמִלְחָמָה לֹא הָיָתָה עַד שְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ לְמַלְכוּת אָסָא.

(טז, א-יא) בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֵׁשׁ לְמַלְכוּת אָסָא, עָלָה בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל יְהוּדָה, וַיִּבֶן אֶת הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יוֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. וַיֹּצֵא אָסָא כֶּסֶף וְזָהָב מֵאֹצְרוֹת בֵּית ה' וּבֵית הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח אֶל בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם הַיּוֹשֵׁב בְּדַרְמֶשֶׂק לֵאמֹר. בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵר בְּרִיתְךָ אֶת בַּעְשָׁא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי. וַיִּשְׁמַע בֶּן הֲדַד אֶל הַמֶּלֶךְ אָסָא, וַיִּשְׁלַח אֶת שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר לוֹ אֶל עָרֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּכּוּ אֶת עִיּוֹן וְאֶת דָּן וְאֵת אָבֵל מָיִם וְאֵת כָּל מִסְכְּנוֹת עָרֵי נַפְתָּלִי. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בַּעְשָׁא, וַיֶּחְדַּל מִבְּנוֹת אֶת הָרָמָה, וַיַּשְׁבֵּת אֶת מְלַאכְתּוֹ. [ס] וְאָסָא הַמֶּלֶךְ לָקַח אֶת כָּל יְהוּדָה, וַיִּשְׂאוּ אֶת אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת עֵצֶיהָ, אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא וַיִּבֶן בָּהֶם אֶת גֶּבַע וְאֶת הַמִּצְפָּה. [ס] וּבָעֵת הַהִיא בָּא חֲנָנִי הָרֹאֶה אֶל אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: בְּהִשָּׁעֶנְךָ עַל מֶלֶךְ אֲרָם וְלֹא נִשְׁעַנְתָּ עַל ה' אֱ-לֹהֶיךָ, עַל כֵּן נִמְלַט חֵיל מֶלֶךְ אֲרָם מִיָּדֶךָ. הֲלֹא הַכּוּשִׁים וְהַלּוּבִים הָיוּ לְחַיִל לָרֹב, לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים לְהַרְבֵּה מְאֹד, וּבְהִשָּׁעֶנְךָ עַל ה' נְתָנָם בְּיָדֶךָ. כִּי ה' עֵינָיו מְשֹׁטְטוֹת בְּכָל הָאָרֶץ, לְהִתְחַזֵּק עִם לְבָבָם שָׁלֵם אֵלָיו, נִסְכַּלְתָּ עַל זֹאת, כִּי מֵעַתָּה יֵשׁ עִמְּךָ מִלְחָמוֹת. וַיִּכְעַס אָסָא אֶל הָרֹאֶה, וַיִּתְּנֵהוּ בֵּית הַמַּהְפֶּכֶת כִּי בְזַעַף עִמּוֹ עַל זֹאת, וַיְרַצֵּץ אָסָא מִן הָעָם בָּעֵת הַהִיא. וְהִנֵּה דִּבְרֵי אָסָא הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים הִנָּם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר הַמְּלָכִים לִיהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל.