מהכותרת המורכבת של המזמור: לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מַשְׂכִּיל, לְדָוִד, נראה שמתייחסים אנו לשני מזמורים – האחד בִּנְגִינֹת והשני מַשְׂכִּיל על גביו.

הנגינה מאפיינת את דוד בעומדו לפני שאול. בהתחלה נאמר (שמו"א טז, טז) שיבקשו אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר, ואכן דוד ענה להגדרה זו בהיותו (טז, יח-כג) יֹדֵעַ נַגֵּן … וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱ-לֹהִים אֶל שָׁאוּל, וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ, וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ, וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה. ואולם, היה זמן בו הנגינה כבר לא עזרה לרוח הרעה של שאול (יח, י-יג): וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל, וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ הַבַּיִת, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם, וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית וַיֹּאמֶר: אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר, וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם. וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד, כִּי הָיָה ה' עִמּוֹ, וּמֵעִם שָׁאוּל סָר. וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר אָלֶף, וַיֵּצֵא וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם. לאחר מכן נאמר (יח, יד-טו): וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל, וַה' עִמּוֹ. וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד וַיָּגָר מִפָּנָיו.

המזמור הראשון (ב-ח. 49 מילים) פותח בתפילת דוד (ב-ד. 23 מילים): הַאֲזִינָה אֱ-לֹהִים תְּפִלָּתִי, וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי. הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי, אָרִיד (=אנוד) בְּשִׂיחִי (=בדיבורי) וְאָהִימָה (=ואצעק). מִקּוֹל אוֹיֵב מִפְּנֵי עָקַת (=לחץ) רָשָׁע, כִּי יָמִיטוּ עָלַי אָוֶן (=חורבן) וּבְאַף יִשְׂטְמוּנִי (=ישנאו אותי). וממשיך בתגובתו הרגשית ובמסקנתו (ה-ח. 26 מילים): לִבִּי יָחִיל בְּקִרְבִּי, וְאֵימוֹת מָוֶת נָפְלוּ עָלָי. יִרְאָה וָרַעַד יָבֹא בִי, וַתְּכַסֵּנִי פַּלָּצוּת (=אימה ורעדה). וָאֹמַר: "מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר (=כנף) כַּיּוֹנָה, אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה. הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד, אָלִין בַּמִּדְבָּר". סיום מזמור זה הוא במילה: סֶלָה.

דוד מפחד מהרוח הרעה שתקפה את שאול, והוא מפחד פחד מוות כאשר שאול מטיל עליו את החנית פעם אחר פעם. ואולם, המקום שכתוב וַיִּרָא מְאֹד הוא כאשר בבריחתו הגיע לאכיש מלך גת, והעבדים אמרו לאכיש שהוא דוד, וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ, וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת (שמו"א כא, יג). לאחר הפחד הזה החליט דוד לברוח אל המדבר, וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמִּדְבָּר בַּמְּצָדוֹת וַיֵּשֶׁב בָּהָר בְּמִדְבַּר זִיף (שמו"א כג, יד).

נראה, כי הדימוי ליונה עפה, עלה גם בעקבות בריחתו של דוד מהחלון. וכך אמרה לו מיכל בת שאול, אשתו של דוד (שמו"א יט, יא-יב): אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה מָחָר אַתָּה מוּמָת. וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט.

המזמור השני (ט-כד. 139 מילים) עוסק בבריחה, אך אין הוא מתאר את מה שנגרם לו מהאויבים, ובמובן מסויים – פחדו מהמזמור הקודם לא התממש. התיאור העכשוי הוא של מעשיהם של מי שהיו קרובים אליו, ותפילה לה' שיציל אותו מן הדיבורים הרעים:

בחלק הראשון (ט-טז. 63 מילים) מספר דוד מי עולל לו את הרע: אָחִישָׁה (=אמהר, למצוא) מִפְלָט לִי, מֵרוּחַ סֹעָה (=חזקה), מִסָּעַר (=מסערה). בַּלַּע (=השחת) אֲ-דֹנָי פַּלַּג לְשׁוֹנָם (כמו בראשית יא, ז: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ"), כִּי רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר. יוֹמָם וָלַיְלָה יְסוֹבְבֻהָ (=יסובבו את העיר, החמס והריב) עַל חוֹמֹתֶיהָ, וְאָוֶן וְעָמָל (=עוול) בְּקִרְבָּהּ (=בתוך העיר). הַוּוֹת (=דברים הווים כל הזמן, חמס וריב ואון ועמל) בְּקִרְבָּהּ, וְלֹא יָמִישׁ מֵרְחֹבָהּ תֹּךְ (=שקר) וּמִרְמָה. הסתכלות כזו על העיר הביאה אותו להחלטה לברוח מן העיר, וכפי שראינו קודם לכן – מִי יִתֶּן לִּי אֵבֶר כַּיּוֹנָה, אָעוּפָה וְאֶשְׁכֹּנָה.

ואולם, מדגיש דוד: כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי – וְאֶשָּׂא (=ואספוג) את החרפות אם היה זה אויב, לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל – וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ. בפועל, לא התממשו הפחדים מן המזמור הקודם, שכן אם היו מגיעים הפחדים הללו היה דוד יכול לשאת אותם, ומה שקורה עכשיו הוא עוד גרוע יותר – וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי (=הדומה לי), אַלּוּפִי (=שר וגדול) וּמְיֻדָּעִי (=הודעתי לו את סודי). אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ. ועתה, (ישימות)יַשִּׁי מָוֶת עָלֵימוֹ, יֵרְדוּ שְׁאוֹל חַיִּים, כִּי רָעוֹת בִּמְגוּרָם (=בשכונתם) בְּקִרְבָּם.

מיהו האֱנוֹשׁ עליו מדובר? בסנהדרין (קו, ב) דורש רבי יוחנן את הפסוקים בפרקנו על אחיתופל, ולדבריו דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה, ועל שניהם נאמר הפסוק בפרקנו אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם. אמנם ישנו מזמור מפורש על דואג (תהלים נב): לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לְדָוִד. בְּבוֹא דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיַּגֵּד לְשָׁאוּל, וַיֹּאמֶר לוֹ: בָּא דָוִד אֶל בֵּית אֲחִימֶלֶךְ. ובכל זאת, נראה בפשוטו של מקרא שיש לדרוש גם את הפסוקים בפרק שלנו על דואג, ואת התיאור: אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ כמתייחס אליו.

מה היתה בגידתו של דואג?

מסופר: וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה, אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן, וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ? וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן: הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר, וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ, וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי. וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ? חֲמִשָּׁה לֶחֶם, תְּנָה בְיָדִי, אוֹ הַנִּמְצָא. וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר: אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי, כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ, אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה. [פ] וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ: כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי, וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ, וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל, וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי. וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ, כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה', לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ (שמו"א כא, ב-ז). ומוסיף הנביא: וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, נֶעְצָר לִפְנֵי ה', וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל (כא, ח).

במזמור שלנו מסופר על מי שגילה לשאול על מקומו של דוד: כִּי לֹא אוֹיֵב יְחָרְפֵנִי וְאֶשָּׂא, לֹא מְשַׂנְאִי עָלַי הִגְדִּיל וְאֶסָּתֵר מִמֶּנּוּ. וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי, אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי. אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱ-לֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ. דוד לא חשב שיש לו אויב ושונא שעליו להיסתר ממנו. היה שם איש מעבדי שאול, אך הוא נעצר לפני ה', ואין הוא מחרף. מסתבר, שדוד הכיר את דואג האדומי, אך הוא לא חשב שצריך לפחד מכך שהוא יגלה את מקומו. וכך הוא אמר לאביתר שברח מנוב עיר הכהנים (כב, כב): יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם (דויג)דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי, כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל, אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ.

וכאן מזכיר דוד את תפילתו להצלה (יז-יח. 13 מילים): אֲנִי אֶל אֱ-לֹהִים אֶקְרָא, וַה' יוֹשִׁיעֵנִי. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם, אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי.

בחלק השני של המזמור (יט-כד. 62 מילים) מתאר דוד איך נשמעה התפילה, והוא ניצל, אך עדיין הוא מבקש לראות את אויביו נופלים: פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקֲּרָב לִי (=ממלחמה המתחוללת בנפשי), כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי. יִשְׁמַע אֵ-ל וְיַעֲנֵם (=ויקבל את תפלתם), וְיֹשֵׁב קֶדֶם סֶלָה (=ה'), אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ (=אין מי שיחליף אותם), וְלֹא יָרְאוּ אֱ-לֹהִים. וחוזר דוד לתאר את מי ששָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו (=במי ששלם עם ה'), חִלֵּל בְּרִיתוֹ (=את הברית של ה' עם הכהנים). חָלְקוּ מַחְמָאֹת (=המחמאות המחליקות יצאו מ)פִּיו (אך) וּקֲרָב לִבּוֹ, רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן, (אך) וְהֵמָּה פְתִחוֹת (=חרבות). ומסקנתו: הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ (=דאגותיך) וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט (=להתמוטט) לַצַּדִּיק. וְאַתָּה אֱ-לֹהִים תּוֹרִדֵם (את הרשעים) לִבְאֵר שַׁחַת (=לקבר), אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.

כאשר שאול רוצה להרוג את דוד הוא מערב את הסובבים אותו, ואומר (שמו"א כב, ח): כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי, וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי, וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי, כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה. התייחסותו של דוד למי שמגלה את מקומו לשאול, ורוצה במותו של דוד, היא כמי שחומס את המלוכה שמגיעה לדוד, ולפיכך הוא מבקש מה': בַּלַּע אֲ-דֹנָי פַּלַּג לְשׁוֹנָם, כִּי רָאִיתִי חָמָס וְרִיב בָּעִיר.

כל עבדי שאול לא קבלו לשון הרע על אחימלך ונוב עיר הכהנים, ולפיכך, כאשר אמר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו: סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה', כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד, וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת (אזנו)אָזְנִי. נאמר: וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה'. ואולם, דואג האדומי היה שונה מכולם, ועליו אמר דוד במזמור שלנו: שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו, חִלֵּל בְּרִיתוֹ. דואג הרג את כהני ה', ושלח את ידו כדי לפגוע בשלומי ה'.

במעשה זה, הוא חִלֵּל בְּרִיתוֹ, והרג את מי שה' כרת עמו ברית. נראה כי התיאור בפרקנו הפך להיות הבסיס לנבואת מלאכי, שמתאר את הפרת הברית על ידי הכהנים (מלאכי ב, א-ח): וְעַתָּה אֲלֵיכֶם הַמִּצְוָה הַזֹּאת הַכֹּהֲנִים. אִם לֹא תִשְׁמְעוּ וְאִם לֹא תָשִׂימוּ עַל לֵב לָתֵת כָּבוֹד לִשְׁמִי, אָמַר ה' צְבָ-אוֹת, וְשִׁלַּחְתִּי בָכֶם אֶת הַמְּאֵרָה וְאָרוֹתִי אֶת בִּרְכוֹתֵיכֶם וְגַם אָרוֹתִיהָ כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב … בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי, וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא. תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֺן. כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָ-אוֹת הוּא. וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָ-אוֹת.

ייתכן, שכאשר דוד מקלל את דואג האדומי ומי שמגלה לשאול את מקומו, הוא רומז גם לשאול עצמו, הרודף אחריו מבלי להחליף את רדיפתו, גם כאשר הוא מפר בזה את שבועתו, באומרו: אֲשֶׁר אֵין חֲלִיפוֹת לָמוֹ, וְלֹא יָרְאוּ אֱ-לֹהִים. היראה של שאול מדוד, גדולה יותר מיראת א-להים, והוא איננו ירא א-להים ואיננו ירא מהשבועה שהוא נשבע לא להורגו.

בסיום המזמור אומר דוד לעצמו: הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ, לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק (והעיר לי מ.ז. שהמילים וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ הם בניגוד לבקשת דוד מאחימלך וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ? חֲמִשָּׁה לֶחֶם, תְּנָה בְיָדִי, אוֹ הַנִּמְצָא). ועל כל מי שרוצה לחמוס את דוד ולריב אתו, מבקש דוד: וְאַתָּה אֱ-לֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת, אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם, ומסיים: וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ.