ההקשר של המזמור כתוב בפירוש: בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל: "הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ". אמנם, הכתובת: לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת, מַשְׂכִּיל, לְדָוִד מצביעה על כך שהמזמור בנוי משני מזמורים – האחד מתי שהזיפים באו ואמרו שדוד מסתתר עמם, והשני משכיל על גביו. ואכן, נראה כי יש לחלק את המזמור לשנים באמצעות המילה: סֶלָה.

המזמור הראשון (ג-ה. 22 מילים) מחולק לשני חלקים: חלקו הראשון (ג-ד. 11 מילים) בבקשה: אֱ-לֹהִים בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי, וּבִגְבוּרָתְךָ תְדִינֵנִי. אֱ-לֹהִים שְׁמַע תְּפִלָּתִי, הַאֲזִינָה לְאִמְרֵי פִי. וחלקו השני (ה. 11 מילים) בנימוק הבקשה: כִּי זָרִים קָמוּ עָלַי וְעָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי, לֹא שָׂמוּ אֱ-לֹהִים לְנֶגְדָּם. הבקשה מפתיעה בכך שדוד פונה לא-להים ומבקש: בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי – מדוע ההצלה לדוד היא בשם דווקא, ואין זו בקשה מה' שיושיע אותו? גם נימוק הבקשה מפתיע – איזה זָרִים קָמוּ עָלַי? לכאורה אלו הם אחיו שרוצים להסגירו!

עיון בסיפור שקדם להסגרה זו נותן פתח להבנה. דוד ברח משאול (שמו"א כב, ז-י) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו: "שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי, גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים? לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת? כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי, וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי, וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי וְגֹלֶה אֶת אָזְנִי, כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה". [ס] וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמַר: "רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב. וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּה' וְצֵידָה נָתַן לוֹ, וְאֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ". כאן מסופר ששאול קרא לאחימלך בן אחיטוב הכהן ולכל בית אביו, והאשים אותם במרידה, ואז דואג האדומי הרג את כולם (שמו"א כב, יח-יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ (לדויג)לְדוֹאֵג: "סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים", וַיִּסֹּב (דויג)דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים, וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד. וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב. מעתה, ברור מיהם הזרים ומדוע מבקש דוד עזרה בשם ה'.

במקרא, הזר הוא מי שאיננו כהן – אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא (במדבר יז, ה), וכאשר דוד מדגיש בבקשתו שזָרִים קָמוּ עָלַי הוא מדגיש את מי שקם עליו והרג את כל הכהנים. ונראה, כי גם לשון התפילה: אֱ-לֹהִים בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי מזכירה את חילול השם הגדול שהיה בהריגת עיר הכהנים. על הכהנים נאמר (דברים יח, ה) כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִכׇּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כׇּל הַיָּמִים, ואחרי שפגע בהם שאול, דוד התפלל בְּשִׁמְךָ הוֹשִׁיעֵנִי.

המזמור השני (ו-ט. 27 מילים) כולל גם הוא שני חלקים. הראשון (ו-ז. 12 מילים) מתאר את ההצלה: הִנֵּה אֱ-לֹהִים עֹזֵר לִי, אֲ-דֹנָי בְּסֹמְכֵי נַפְשִׁי. (ישוב)יָשִׁיב הָרַע לְשֹׁרְרָי (=צוררי), בַּאֲמִתְּךָ (=במידת האמת שלך) הַצְמִיתֵם (=השמידם). מתוך כך אומר המשורר במרכז המזמור: בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה לָּךְ. הזביחה בנדבה היא זביחה מתוך שחרור, בנדבת הלב ונדבת הרוח. בחלק השני (ח-ט. 12 מילים) נאמרת ההודיה על ההצלה: אוֹדֶה שִּׁמְךָ ה' כִּי טוֹב. כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי, וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי.

נראה, כי עיון בהצלתו של דוד משאול בפעם הזו, יתן אור נוסף על המזמור. מסופר (שמו"א כג, יט-כט): וַיַּעֲלוּ זִפִים אֶל שָׁאוּל הַגִּבְעָתָה לֵאמֹר: "הֲלוֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ בַמְּצָדוֹת בַּחֹרְשָׁה, בְּגִבְעַת הַחֲכִילָה אֲשֶׁר מִימִין הַיְשִׁימוֹן. וְעַתָּה לְכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ לָרֶדֶת רֵד, וְלָנוּ הַסְגִּירוֹ בְּיַד הַמֶּלֶךְ". וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "בְּרוּכִים אַתֶּם לַה', כִּי חֲמַלְתֶּם עָלָי. לְכוּ נָא הָכִינוּ עוֹד, וּדְעוּ וּרְאוּ אֶת מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר תִּהְיֶה רַגְלוֹ, מִי רָאָהוּ שָׁם, כִּי אָמַר אֵלַי: 'עָרוֹם יַעְרִם הוּא'. וּרְאוּ וּדְעוּ מִכֹּל הַמַּחֲבֹאִים אֲשֶׁר יִתְחַבֵּא שָׁם, וְשַׁבְתֶּם אֵלַי אֶל נָכוֹן וְהָלַכְתִּי אִתְּכֶם, וְהָיָה אִם יֶשְׁנוֹ בָאָרֶץ, וְחִפַּשְׂתִּי אֹתוֹ בְּכֹל אַלְפֵי יְהוּדָה". וַיָּקוּמוּ וַיֵּלְכוּ זִיפָה לִפְנֵי שָׁאוּל, וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו בְּמִדְבַּר מָעוֹן בָּעֲרָבָה, אֶל יְמִין הַיְשִׁימוֹן. וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו לְבַקֵּשׁ, וַיַּגִּדוּ לְדָוִד, וַיֵּרֶד הַסֶּלַע וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר מָעוֹן. וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי דָוִד מִדְבַּר מָעוֹן. וַיֵּלֶךְ שָׁאוּל מִצַּד הָהָר מִזֶּה וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו מִצַּד הָהָר מִזֶּה, וַיְהִי דָוִד נֶחְפָּז לָלֶכֶת מִפְּנֵי שָׁאוּל, וְשָׁאוּל וַאֲנָשָׁיו עֹטְרִים אֶל דָּוִד וְאֶל אֲנָשָׁיו לְתָפְשָׂם. וּמַלְאָךְ בָּא אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: "מַהֲרָה וְלֵכָה כִּי פָשְׁטוּ פְלִשְׁתִּים עַל הָאָרֶץ". וַיָּשָׁב שָׁאוּל מִרְדֹף אַחֲרֵי דָוִד וַיֵּלֶךְ לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים, עַל כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא 'סֶלַע הַמַּחְלְקוֹת'. וַיַּעַל דָּוִד מִשָּׁם, וַיֵּשֶׁב בִּמְצָדוֹת עֵין גֶּדִי.

מיהו המלאך שאמר לשאול שפלשתים פושטים על ישראל? ייתכן שזהו שליח אנושי, אך בוודאי שהוא גם כן מלאך מה', העוזר לדוד. דוד איננו רואה את נפילת שאול ושאר הרודפים אחריו, אך הוא רואה שה' מצילו מצרותיו ואויביו הולכים, ומה מתאימה לשון הפסוק: אוֹדֶה שִּׁמְךָ ה' כִּי טוֹב. כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי, וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי.