כתובת המזמור: "לַמְנַצֵּחַ, עַל מָחֲלַת מַשְׂכִּיל, לְדָוִד" נותנת מפתח להבנת המזמור:

מזמור זה הוא מַשְׂכִּיל על גבי מזמורו של דָוִד, כלומר בנוי ומשכיל על גביו. במקרה שלנו, קל לדעת מהו המזמור של דוד, שכן המזמור שלנו הוא כמעט זהה למזמור יד של דוד: לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד, אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: "אֵין אֱ-לֹהִים", הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה, אֵין עֹשֵׂה טוֹב. ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל, דֹּרֵשׁ אֶת אֱ-לֹהִים. הַכֹּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ, אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד. הֲלֹא יָדְעוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם, ה' לֹא קָרָאוּ. שָׁם פָּחֲדוּ פָחַד, כִּי אֱ-לֹהִים בְּדוֹר צַדִּיק. עֲצַת עָנִי תָבִישׁוּ, כִּי ה' מַחְסֵהוּ. מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעַת יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּב ה' שְׁבוּת עַמּוֹ, יָגֵל יַעֲקֹב, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל.

ההקשר ההיסטורי של מזמורו של דוד נראית ברורה כבר מהפסוק הראשון: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ…". כפי שהצענו במזמור יד, זהו מזמור שנאמר כאשר נבל הכרמלי שלח בבושת פנים את עבדי דוד, ורק אביגיל שהיתה "טובת שכל" הצילה את פועלי האון מהריגתם בעת שהם אכלו לחם. אמנם, המזמור שלנו נאמר על נבל אחר שאומר "אֵין אֱ-לֹהִים", וכפי שנראה.

דרך עיון בהבדלים בין המזמורים נעמוד על ייחודיותו של המזמור שלנו, ונבין מדוע השכילו אותו על גבי המזמור הקודם.

תחילת לשון הכתובת של המזמור שלנו היא: עַל מָחֲלַת. על איזו מחלה מדובר כאן? מחלה היא עניין פרטי בדרך כלל, אך כאן התפילה היא תפילה כללית. אם כן, איזו מחלה פרטית נוגעת לכלל כולו, ולישועת ישראל מציון?

נראה לחבר את המחלה בה השכיל המשורר את המזמור שלנו למחלתו של חזקיהו המלך (מל"ב כ, א-ו): בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "כֹּה אָמַר ה': צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה". וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר, וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' לֵאמֹר: "אָנָּה ה', זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם, וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי", וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל. [ס] וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא (העיר) חָצֵר הַתִּיכֹנָה, וּדְבַר ה' הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר: שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי: כֹּה אָמַר ה', אֱ-לֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ, רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ, הִנְנִי רֹפֶא לָךְ, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית ה'. וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת, וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי".

לפי זה, הנבל שאומר "אֵין אֱ-לֹהִים" הוא רבשקה, וכפי שמסופר (מל"ב יח, יז-לז): וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת תַּרְתָּן וְאֶת רַב סָרִיס וְאֶת רַב שָׁקֵה מִן לָכִישׁ אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלָ͏ִם, וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס. וַיִּקְרְאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת, וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב שָׁקֵה: "אִמְרוּ נָא אֶל חִזְקִיָּהוּ, כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, מֶלֶךְ אַשּׁוּר: מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ? אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם, עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה. עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? … וְכִי תֹאמְרוּן אֵלַי: אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ – הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם: לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלָ͏ִם. … מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי, כִּי יַצִּיל ה' אֶת יְרוּשָׁלַ͏ִם מִיָּדִי?". נבל זה אומר בצורה ברורה  "אֵין אֱ-לֹהִים", גם כל אלהי הארצות, וגם א-להים, לא יוכל להציל את ירושלים.

חזקיהו מצביע במזמור על כך שהנבל אֵין עֹשֵׂה טוֹב, והוא עצמו מתפלל בספר מלכים לה' ואומר: וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי. אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ: "אֵין אֱ-לֹהִים", וזה מה שגרם לו להמשך הפסוק: הִשְׁחִיתוּ וְהִתְעִיבוּ עָוֶל, אֵין עֹשֵׂה טוֹב. איזו השחתה היתה כאן? לדברי רבשקה (מל"ב יח, כה): עַתָּה, הֲמִבַּלְעֲדֵי ה' עָלִיתִי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ, ה' אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ. ייתכן, שגם העָוֶל עליו מדובר במזמור שלו הוא העלייה שעלה מלך אשור על המקום, ולפיכך שינה הכתוב ממזמור יד בו נאמר הִשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה.

כאן מתאר המזמור את חזקיהו לעומת רבשקה: אֱ‍-לֹהִים מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל, דֹּרֵשׁ אֶת אֱ-לֹהִים. ואכן, לפני שצר אשור על ירושלים נאמר על חזקיהו (מל"ב יח, ז): וְהָיָה ה' עִמּוֹ בְּכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא יַשְׂכִּיל, וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ. לעומתו, על רבשקה ועל כל מי שאתו נאמר: כֻּלּוֹ סָג (=ל' נסיגה, כמו: וְאֶת הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי ה', וַאֲשֶׁר לֹא בִקְשׁוּ אֶת ה', וְלֹא דְרָשֻׁהוּ. צפניה א, ו), יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ (=כולם נבאשו), אֵין עֹשֵׂה טוֹב, אֵין גַּם אֶחָד.

ונראה, כי לא לחינם מתאר המזמור את האויבים במילים: הֲלֹא יָדְעוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן, אֹכְלֵי עַמִּי אָכְלוּ לֶחֶם, אֱ-לֹהִים לֹא קָרָאוּ, שכן הם פנו בדבריהם לעם ישראל ואמרו: עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם, אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים, אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ, וִחְיוּ וְלֹא תָמֻתוּ. כלומר, לא רק שהם אוכלים את עמי כמו לחם, אלא שהם מציעים לנו ארץ לחם. בכך, שינה המשכיל את המזמור שלנו את המובן של הפסוק במזמור יד, שם היתה מתוארת אכילת הלחם של הנבל, ואילו כאן מתוארת אכילת העם כמו לחם, וההצעה להביא את ישראל לארץ לחם.

החיבור למחלתו של חזקיהו נותן ביאור גם לפסוק סתום במזמור: שָׁם פָּחֲדוּ פַחַד -לֹא הָיָה פָחַד-, כִּי אֱ-לֹהִים פִּזַּר עַצְמוֹת חֹנָךְ. ה' פונה אל חזקיהו המלך ואומר לו (מל"ב יט, ז): כֹּה אָמַר ה': אַל תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ, וכך הפחד לא היה לפחד, כי פזר א-להים את עצמותיהם של צבא אשור החונים על ירושלים (יט, לה): וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים.

ייתכן, שסיומו של הפסוק: הֱבִשֹׁתָה כִּי אֱ-לֹהִים מְאָסָם, מהווה הסבר לכך שמלך אשור נפל בשערי ירושלים, על אף שהוא הצליח להגלות את מלכות ישראל. לאחר גלות ישראל נאמר סיכום על תקופה זו בלשון הנביא (מל"ב יז, ז-כג): וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' אֱ-לֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים … וַיִּמְאַס ה' בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים, עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו … עַד אֲשֶׁר הֵסִיר ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. אם כן, כל הצלחתו של מלך אשור היתה מפני שה' מאס בכל זרע ישראל, וכאשר ה' מבטיח וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת, תבוא מכאן הישועה לכל בני ישראל אמנם, כנגד מלכות ישראל הוא הצליח, מכיוון שה' מאס בהם, כמו שכתוב.

וכהמשך לנבואה שהתגשמה (מל"ב יט, לד): וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ, מה מתאים סיומו של המזמור: מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּב אֱ-לֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ, יָגֵל יַעֲקֹב, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל.

לסיכום, המזמור שלנו בנוי משני חלקים: הראשון (א-ד. 39 מילים) מתאר את רבשקה ואת איומיו, והשני (ה-ז. 39 מילים) מתאר את הישועה וההצלה.