בכותרת המזמור פונה המשורר לעבדי ה' בלבד: הַלְלוּ עַבְדֵי ה'. אין זו קריאה גורפת לכל העולם, כפי שנמצא בהמשך ההלל: הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם (קיז, א), וגם לא פניה לכל הבריאה, וכמו בפסוקי דזמרה: הַלְלוּ אֶת ה' מִן הַשָּׁמַיִם וגו', הַלְלוּהוּ כָל מַלְאָכָיו וגו', הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ וגו' (קמח, א-ז). הפניה בתחילת ההלל היא דווקא לעבדי ה', ואת הפירוט לפנייה זו נמצא בחלקו השני של המזמור. המשך הכותרת היא מושא ההלל: הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'. שם ה' כולל את כל הממדים של המציאות, ואת זאת מפרט המזמור בחלקו הראשון.

כדי להעמיק במשמעות ההלל של שם ה', נבחין בתחילה בין ה' לבין שמו. על הפסוק בזכריה (יד, ט): בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, שואלת הגמרא בפסחים (נ, א): האם היום הוא איננו אחד? ומשיב רבי אחא בר חנינא: "לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעולם הבא – כולו הטוב והמטיב". כיצד בא הדבר לידי ביטוי בכך ששמו איננו אחד? מסביר רב נחמן בר יצחק: "לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה – נכתב ביו'ד ה'י ונקרא באל'ף דל'ת, אבל לעולם הבא כולו אחד – נקרא ביו'ד ה'י, ונכתב ביו'ד ה'י". אם כן, בעולם הזה יש פער בין ה' לבין שמו, בינו לבין ההתגלות שלו, ובעולם הבא נוכל לראות בכל התגלות שלו – אותו בעצמו.

באופן כללי, שמו של דבר הוא האופן בו אנו מתייחסים אליו, וכאשר מישהו נמצא לבד, הוא איננו זקוק לשם. יחד עם זאת, בוודאי שיש בשם משהו שמבטא חלק מן המהות, ולא לחינם אדם או דבר נקראו דווקא בשם זה.

הגמרא (יומא פג, ב) מספרת על רבי מאיר שהיה מדייק בשמות, ופעם הגיע עם רבי יהודה ורבי יוסי לביתו של מארח ששמו היה כידור, ולמד מכך רבי מאיר שהוא אדם רשע, שנאמר (דברים לב, כ): כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה. למחרת בקשו רבי יהודה ורבי יוסי מן המארח את הארנק שהפקידו אצלו, והוא השיב להם שלא היו דברים מעולם. אמר להם רבי מאיר: מדוע לא דייקתם בשמו? שאלו אותו מדוע הוא לא הזהיר אותם, והשיב להם רבי מאיר כי לעצמו הוא חושש, אך הוא איננו מחזיק אותו בשל כך לרשע.

נראה, כי מסיפור זה ניתן ללמוד התייחסות נכונה לכל מה שנוגע לשמות ולתפקידם. בוודאי שיש מקום לראות בשם משהו שמצביע על המהות הפנימית, אך עדיין זהו שם ואין זו המהות, ולא ניתן להחזיק לוודאי את הנגזר מתוך השם.

כאשר אנו מדברים על שם ה', אנו מתייחסים לכך שלא תמיד הקב"ה מתגלה אלינו כפי שהוא באמת. בעולם הזה, אנו מתייחסים בדרך כלל רק לשם א-דני, ורואים אנו בקב"ה את אדון העולם, אך לא בהכרח אנו שמים לב לכך שהוא היה הווה ויהיה, והוא זה שמהווה את הכל. לפעמים יכולים אנו לפגוש בעולם הזה דברים שנראים לנו רעים, אך באמת מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב (איכה ג, לח), ועל אף שלא תמיד אנו מבינים כיצד, ברי לנו שבעולם הבא נראה כיצד כולו הטוב והמיטיב.

היכן יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ?

הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', זו קריאה לשבח את הקב"ה, לא רק כפי שהוא לעצמו, אלא גם באופן בו ה' מתגלה ומופיע. ואכן, בחלקו הראשון של המזמור שלנו יש שלשה ממדים של גילוי שבאים לידי ביטוי, ובכל אחד מהם מודגש שֵׁם ה':

(1) יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם(ב). כאן מודגש ממד הזמן, מעכשיו ולתמיד יהיה שם ה' מבורך. בלשון המקרא, המילה עוֹלָם מבטאת זמן נצחי, ולא כלשון חכמים שמילה זו מבטאת ציון מקום, כמו: תבל. כך התקינו חכמים, שחותמי ברכות במקדש יאמרו מן העולם ועד העולם, מאחר שקלקלו המינים ואמרו שאין עולם אלא אחד (ברכות נד, א).

(2) מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ, מְהֻלָּל שֵׁם ה'(ג). כאן ישנו ביטוי לממד המקום, שכן פירוש הפסוק הוא: למן המזרח ועד המערב, שם ה' מהולל. יש להעיר, שיש מקום להבחין גם בממד הזמן שפסוק זה, שכן פירושו יכול להיות גם למן הזריחה ועד השקיעה, אך אם הפסוק הקודם עוסק בהלל של שם ה' לעולם, נראה כי מוטב לפרש פסוק זה בממד המקום.

(3) רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה', עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ(ד). בפסוק זה לא מופיע הביטוי "שֵׁם ה'", כמו בשלשת הפסוקים עד עתה, אך כְּבוֹדוֹ של ה' בא לידי ביטוי עַל הַשָּׁמַיִם, ונוצר כאן צירוף חדש של שֵׁם ה' מן הַשָּׁמַיִם. הממד שמודגש כאן הוא הממד האנושי, ועל כל הגויים ה' הוא רם. אמנם אין הופעה וגילוי של הקב"ה בכל עם ובכל גוי, שכן ביניהם יש גם עובדי אלילים, ובכל זאת יש כאן התייחסות לה' שעומד על כל האנושות.

ממד הזמן, ממד המקום והממד האנושי, הם שלשה ממדים שבלשון ספרות הסוד נקראים עש"ן – עולם, שנה, נפש. 'עולם' המבטא את ממד המקום, 'שנה' כביטוי לממד הזמן, וה'נפש' שמבטאת את הממד האנושי. בכל הממדים הללו יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ.

במוקד המזמור מצוי הפסוק(ה): מִי כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ, הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת. הכינוי אֱ-לֹהֵינוּ סותר לכאורה את סוף הפסוק, לפיו ה' מגביה לָשָׁבֶת. אם ה' יושב גבוה, כיצד הוא הופך להיות אֱ-לֹהֵינוּ, המתייחס אלינו? ניכר, כי יש בפסוק זה התייחסות למחצית הראשונה של הפרק, ובה מופיע שֵׁם ה' בכל הממדים בהם הוא מתגלה על אף שהוא עצמו מַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, ועם זאת, יש כאן פתיחה למחצית הבאה של הפרק, בה מתואר ה' כמי שמַּשְׁפִּיל לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, והוא אכן מתייחס אלינו, מִי כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ.

כיצד ה' 'יושב' בעולם?

המחצית השניה מפרטת שלש "ישיבות" (לָשָׁבֶת, לְהוֹשִׁיבִי, מוֹשִׁיבִי), שלשה אופנים בהם ה' לא רק מתגלה מלמעלה, אלא בא לידי ביטוי במציאות התחתונה. יש להעיר, שהתיאורים כאן באים בצורה לשונית מעניינת, של הארכת הפועל, והוספת האות י' בסופו. ייתכן, שהארכה זו של הפועל נותנת את האפשרות להבין כאילו המשורר מדבר בגוף ראשון על עצמו, והופכת את הישיבות הללו לאישיות ומשמעותיות. כך ניתן להבין יותר את שלשת הניגודים הנזכרים במחצית זו: הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת – הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת(ו), מְקִימִי – לְהוֹשִׁיבִי(ז), מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת – אֵם הַבָּנִים(ח). ונפרט:

(1) ה' הוא הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, כפי שראינו במוקד המזמור, ורק הופעתו ושמו מתגלים במציאות, כפי שפירט המזמור בחלקו הראשון. יחד עם זאת, ה' הוא הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ(ו), והוא משגיח על המציאות כולה.

(2) הישיבה השניה היא מבטאת את הרעיון כי ה' לא רק משגיח על המציאות, אלא גם דואג לתקנתה: מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ(ז).

(3) לבסוף מתוארת עשיית ה' בעולם דרך המעשה האנושי: מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת, אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה(ח).

ניתן לומר, אם כן, שלאחר שבמחצית הראשונה של המזמור(ב-ד) מתואר שֵׁם ה' המהולל בכל ממדיו עַל הַשָּׁמַיִם, הרי שהמחצית השניה(ו-ח) מבטאת את האופן בו ה' אֱ-לֹהֵינוּ באָרֶץ – ה' משפיל לראות, ה' מקים מעפר דל להושיבו עם נדיבים, ה' מושיב את העקרה להיות אם הבנים.

שלשת ההיבטים הללו מתייחסים בתקבולת כיאסטית לשלשת הממדים בהם מתגלה שם ה'. כנגד ממד הזמן, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם(ב), עומדים הדורות שיבואו בשמחה מאֵם הַבָּנִים(ח). כנגד ממד המקום, מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ(ג), עומדת הקמת הדל והאביון לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ(ז). וכנגד כבוד ה' עַל כָּל גּוֹיִם, עַל הַשָּׁמַיִם(ד), עומדת השגחת ה' המגביה לשבת אך הוא הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ(ו).

נעיר, ששני חלקי הפרק זהים גם מבחינת מספר המילים: 22 מילים מפרטות את הופעת ה' בעולם וגילוי שם ה', ו-22 מילים מתארות את השפעתו בעולם. כפי שראינו, הכותרת ומוקד המזמור מתייחסים לשני חלקי הפרק, ובהתאמה: בכותרת יש 7 מילים, 3 המילים הראשונות מתייחסות למחצית השניה, ו-4 המילים האחרונות מתייחסות למחצית הראשונה. במוקד הפרק יש 5 מילים, 3 המילים הראשונות מתייחסות למחצית השניה, ו-2 המילים האחרונות מתייחסות למחצית הראשונה.

שירת חנה כהקדמה להלל

במזמור שלנו לא נתפרש מיהו אומר ההלל, והגמרא (פסחים קיז, א) דנה בשאלה: "הלל זה מי אמרו?". ננסה להצביע על מקור המקביל לפרק שלנו, מבלי להכריע איזה מהפרקים קדם.

בתחילת ספר שמואל מסופר על אלקנה, שהיו לו שתי נשים, שֵׁם אַחַת חַנָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פְּנִנָּה, וַיְהִי לִפְנִנָּה יְלָדִים וּלְחַנָּה אֵין יְלָדִים. בעלותם לשילה מדי שנה הכעיסה פנינה את חנה, כִּי סָגַר ה' בְּעַד רַחְמָהּ, וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה. לאחר שנה נולד בנה שמואל, והיא הביאה אותו לבית ה'. כאן מספר הנביא על תפילתה של חנה, ונשים לב לדמיון הנפלא בינה לבין המזמור שלנו.

חנה מתפללת בעשרה פסוקים (שמו"א ב, א-י), ובתפילתה היא הופכת את השמחה הפרטית שלה למאורע לאומי. חנה פותחת בשמחתה בישועת ה' – עָלַץ לִבִּי בַּה', רָמָה קַרְנִי בַּה', רָחַב פִּי עַל אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ, והיא מביעה את התפעלותה מכך שאֵין קָדוֹשׁ כַּה' וְאֵין צוּר כֵּא-לֹהֵינוּ. מתוך כך היא קוראת לכולם: אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה, יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם, כִּי אֵ-ל דֵּעוֹת ה' (ולא)[וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת.

כאן מתארת חנה באריכות את המעמדות המתחלפים של האנשים בעולם, גם במקום בו נראה שהמהלך הטבעי צריך היה להיות אחר: קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל. שְׂבֵעִים בַּלֶּחֶם נִשְׂכָּרוּ וּרְעֵבִים חָדֵלּוּ, עַד עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה. ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה, מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל. ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר, מַשְׁפִּיל אַף מְרוֹמֵם. מֵקִים מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן, לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם.

תיאור זה מקביל ממש לחלקו השני של המזמור שלנו: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. מְקִימִי מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן. לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ. מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. אך יש להעיר, שבהלל מתואר רק החלק החיובי שבהשגחת ה', ולפיכך מתוארים בפסוקים הדל והאביון רק כאשר הם קמים ויושבים עם נדיבים, ועקרת הבית שהופכת לאם הבנים.

לעומת זאת, חנה בתפילה מתארת את שני הצדדים של המטבע, ועוד לפני שהיא מתארת את המהפך לטובה, היא מציינת את נפילת החזק: היא פותחת בגיבורים שהופכים לנחותים וממשיכה בנכשלים שאוזרים חיל, מדברת על השבעים שהופכים לרעבים ועל הרעבים שחדלים מלרעוב, על העקרה שיולדת שבעה ועל רבת הבנים שהופכת לאומללה, על המתים ועל החיים, על היורדים לשאול ועל העולים ממנו, על העשיר ההופך לרש ועל העני שמעשיר, על הרם שמושפל ועל מי שמתרומם. ייתכן, שבהלל קבוע אין צורך להזכיר גם את עונשם של הרשעים, ודי בזה שעבדי ה' יזכרו את המהפכים לטובה של הנפולים.

מכאן מתעוררת השאלה על הגורם לכל התהפוכות הללו, וחנה משיבה על כך בסיום דבריה: כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל. רַגְלֵי (חסידו)[חֲסִידָיו] יִשְׁמֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמּוּ, כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ. אם כן, ה' קובע את המעמדות בעולם, הוא זה ששומר את רגלי חסידיו, וכוחו של האיש איננו קובע את נצחונו. מעתה, מתפללת חנה שתושלם התגלות ה' בבריאה: ה' יֵחַתּוּ (מריבו)[מְרִיבָיו], (עלו)[עָלָיו] בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם, ה' יָדִין אַפְסֵי אָרֶץ וְיִתֶּן עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ.

נראה, כי התקווה שמובעת בסיומה של תפילת חנה, הפכה במזמור שלנו למחצית הראשונה, שבה מתוארת גדולת שם ה': מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ, מְהֻלָּל שֵׁם ה'. רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה', עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ. באופן זה, ניתן לראות בפתיחת ההלל את המשכה של תפילת חנה, ולהעמיד את כל מי שקורא את ההלל במקום אמו של שמואל.

ההתפעלות של קורא ההלל איננה נובעת מקיום העולם או מסיבוב הכוכבים. על כך יש מזמורים אחרים בספר תהילים. ההלל נובע מכך שה' דואג לחלשים, מקים מעפר דל ומרים מאשפות את האביון. לאחר שחנה הביאה אותנו להכרה שאֵין קָדוֹשׁ כַּה' וְאֵין צוּר כֵּא-לֹהֵינוּ, יכול כל אחד לקרוא ולומר: מִי כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ. מעתה, יודע כל אחד שה' איננו רק הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת בשמים, אלא הוא הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת באָרֶץ. בהקשר זה, סיפורה של חנה הוא סיפור מכונן, שכן בו אנו פוגשים את ה' שמשגיח בהשגחה פרטית על כל קוראיו, ואנו מהללים מתוך תחושה, שה' דואג לכל אחד ואחד באופן אישי.

מבלי להיכנס לשאלת ההשגחה על כל פרט ופרט במציאות, בענין ההשגחה על בני אדם כתב אפילו הרמב"ם במורה נבוכים (ג, יז) כנגד דעת אריסטו: "וכבר באו פסוקים מפורשים בהיות ההשגחה בבני אדם כלם ובהפקד כל מעשיהם, אמר: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ואומר: אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו, ועוד אמר: כי עיניו על דרכי איש וכל צעדיו יראה, וכבר זכרה התורה ההשגחה בבני אדם והפקד מעשיהם, אמר: וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ואמר ופקדתי עליכם, ואמר: מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ואמר: והאבדתי את הנפש ההיא, ואמר: ונתתי פני באיש ההוא, וזה הרבה, וכל מה שבא מעניני אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום ראיה גמורה שההשגחה האישית נמצאת בבני אדם".

לפעמים אנו חושבים שעיסוק ברוחניות הוא 'גדול', וזה כביכול תואם לגדולתו של הקב"ה, אך לשון הפסוק הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם מעידה על קוצר הבנתנו, שהרי אפילו השמים הם השפלה בשבילו. יחד עם זאת, על כך אנו מהללים את ה'! על השפלתו לראות בשמים ובארץ, על הקמת הדל והאביון, ועל הפיכת העקרה לאם הבנים.