כאשר הבעל הגיע עם האשה הסוטה לבית דין הגדול שבירושלים, כתוב במשנה שהיו מאיימים עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, ואומר לה: בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושין, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים. ואומר לפניה דברים שאינם כדי לשומען, היא וכל משפחת בית אביה.

אם אמרה: “טמאה אני”, היא כותבת שובר כאילו היא קיבלה את כתובתה, ובעלה מגרש אותה, ואם אמרה: “טהורה אני”, מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער נקנור, ששם משקין את הסוטות, ומטהרין את היולדות, ומטהרין את המצורעין.

וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה, רבי יהודה אומר: אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר, היתה מתכסה בלבנים מכסה בשחורים, היה עליה כלי זהב וקטליאות, נזמים וטבעות, מעבירין ממנה כדי לנוולה. ואחר כך מביא חבל מצרי וקושרו למעלה מדדיה, וכל הרוצה לראות – בא לראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה מפני שלבה גס בהן. וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר (יחזקאל כג, מח) ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה.

החלק הראשון: המפגש הראשון עם בית הדין

מנין למדו חכמים שהשקאת סוטה צריכה להיעשות על ידי בית הדין הגדול בירושלים? אמר רב חייא בר גמדא בשם רבי יוסי בר חנינא: לומדים זאת בגזירה שוה מן המילה “תורה”, שנאמר בפרשת סוטה – “ועשה לה הכהן את כל התורה”, ונאמר בפרשת זקן ממרא – “על פי התורה אשר יורוך”. ומכאן, שכשם שדנים זקן ממרא בשבעים ואחד, אף את הסוטה דנים בשבעים ואחד.

מקשה הגמרא על משנתנו: מדוע המשנה מציינת רק שמאיימין עליה כדי שתודה שנטמאה ולא תשתה, והיא לא מציינת שגם מנחמים אותה ומרגיעים אותה כדי שלא תחשוש לשתות אם היא טהורה? כך כתוב בברייתא: כדרך שמאיימים עליה שלא תשתה, כך מאיימים עליה שתשתה. וכך אומרים לה: בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את ולא נטמאת, סמכי על ידיעתך שאת נקייה מעוון, ושתי את המים ללא חשש, לפי שאין מים המרים דומים אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, שאם יש שם מכה בבשר, מחלחל הסם ויורד לגוף. אבל אם אין שם מכה, אינו מועיל ואינו מזיק כלום. ומיישבת הגמרא, שאין סתירה בין המשנה לברייתא, שכן האיום במשנה שהיא לא תשתה הוא לפני שנמחקה מגילה, ואילו האיום שכתוב בברייתא כדי שהיא תשתה הוא לאחר שנמחקה מגילה.

לאחר מכן, הגמרא מביאה ברייתא נוספת: “אומר לפניה דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון: אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם, יהודה הודה (במעשה תמר) ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא; ראובן הודה (במעשה בלהה) ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא”, ומוסיפה הגמרא: “מה שכרן בעולם הזה? להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם”.

הגמרא דנה בשאלה מנין אנו יודעים שראובן הודה ולא בוש, והיא מביאה את דברי רב שמואל בר נחמני בשם רבי יוחנן: “כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שהודה? יהודה, וזה מה שכתוב: וזאת ליהודה. מיד ביקש משה: שמע ה’ קול יהודה! חזרו אבריו של יהודה למקומם, ופסקו מלהתגלגל, אך עדיין לא הכניסו אותו לישיבה של הרקיע, וביקש משה: ואל עמו תביאנו! ועדיין לא היה יודע לשאת וליתן בשמועות, ביחד עם החכמים, וביקש משה: ידיו רב לו, ועדיין לא היתה עולה לו השמועה על פי ההלכה, ואז ביקש משה: ועזר מצריו תהיה.

עוד שואלת הגמרא, שיהודה הודה בכדי למנוע מתמר להישרף, שלולי הודאתו היו סבורים שזינתה, אלא ראובן, מדוע הודה? והרי אמר רב ששת: חצוף בעיני מי שמפרסם חטאיו, ואינו בוש בדבר. ומיישבת הגמרא, שראובן הודה כדי שאחיו לא ייחשדו ביחד עמו.

מדברי המשנה, שאם האשה אמרה “טמאה אני” היא כותבת שובר על כתובתה, נלמד שכותבין שובר בכל פעם שהלווה משלם את חובו, ואין דורשין מהמלווה לקרוע את השטר. וזה שלא כדעת רבי יהודה, שסובר (בבא בתרא קע, ב) שאין כותבין שובר, אלא המלווה צריך לקרוע את השטר. ואומר אביי: שאין להוכיח ממשנתנו כלום, אלא אפשר לגרוס במשנה במקום “שוברת כתובתה” – ‘מקרעת כתובתה’, כדעת רבי יהודה. אמר לו רבא: הלוא הגירסא הנכונה במשנה היא – שוברת כתובתה, ואין לשנות את הגירסא, וחוזרת הראיה שדעת המשנה שכותבים שובר.

במשנה כתוב: אם אמרה “טהורה אני, מעלים אותה לשער מזרח. ושואלת הגמרא, כיצד כתוב ש”מעלים אותה” והרי שם היא נמצאת! ומיישבת הגמרא, שעל אף שהיא כבר עומדת שם, מעלים את האשה ומורידים אותה כדי לייגעה. דין זה הוא מעין מה שאמר רבי שמעון בן אלעזר על עדי נפשות: “בית דין מסיעין את העדים ממקום למקום, כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן”.

בנוסף, מפרשת הגמרא שמשקים את הסוטות דווקא בשער זה מפני שנאמר: “והעמיד הכהן את האשה לפני ה'”, ואת המצורעין גם כן מעלים לשם כיוון שנאמר: “והעמיד הכהן המטהר” וגו’, ומה שהיולדת נמצאת שם הוא בשביל שהיא תעמוד על קרבנה, שכן “אין קרבנו של אדם קרב אלא אם כן עומד על גביו”, ולפיכך גם זבין וזבות צריכים להגיע לשער זה.

מרכז הסוגיה: חבילות חבילות

הגמרא מביאה ברייתא: “אין משקין שתי סוטות כאחת, כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה; רבי יהודה אומר: לא מן השם הוא זה, אלא אמר קרא: אותה, לבדה”.

לדברי הגמרא, תנא קמא בברייתא הוא רבי שמעון, שדורש טעמו של מקרא, והוא מפרש שהטעם לכך שמשקים רק סוטה אחת הוא כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה.

במקרה בו האשה “רותתת”, ואנו רואים שאין לבה גס במים, תהיה נפקא מינה בין שיטות רבי יהודה ורבי שמעון, שלשיטת רבי יהודה עדיין אסור להשקות שתי סוטות, משום שנאמר “אותה” לבדה, ואילו לפי רבי שמעון יהיה מותר להשקות שתי נשים במקרה כזה, שכן אנו רואים שאין ליבה גס.

אביי או רב כהנא מוסיפים, שאין עושים מצוות חבילות חבילות, ולפיכך אסור יהיה בכל מקרה, שכהן אחד ישקה שתי סוטות, ובמקרה בו צריכות שתי סוטות לשתות צריך ששני כהנים ישקו אותן.

החלק השלישי: ייסור הסוטה

במשנה נאמר: “וכהן אוחז בבגדיה, אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את לבה וסותר את שערה”. מקור הדין הוא בפסוק, וכפי שכתוב בברייתא אותה מביאה הגמרא: “ופרע את ראש האשה – אין לי אלא ראשה, גופה מנין? ת”ל: האשה; אם כן, מה ת”ל ופרע את ראשה? מלמד, שהכהן סותר את שערה”.

כאן באה מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים. לשיטת רבי יהודה: “אם היה לבה נאה לא היה מגלהו, ואם היה שערה נאה לא היה סותר”. הגמרא מדייקת מכאן, שרבי יהודה חושש להרהור וחכמים אינם חוששים, וזה בניגוד לברייתא על דין מיתה בסקילה: “האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו, והאשה – שני פרקים, אחד מלפניה ואחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה, דברי רבי יהודה; וחכמים אומרים: האיש נסקל ערום, ואין האשה נסקלת ערומה!”. כדי ליישב את הסוגיות אמר רבה: שהטעם לכך שלא מגלים את לבה הנאה של הסוטה הוא, שמא תצא מבית דין זכאית ויתגרו בה פרחי כהונה, אך כאשר היא נסקלת היא מסתלקת, ואין חוששים שמא יבואו להתגרות באחרות, שכן אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. רבא מוסיף, שאין להקשות גם משיטת חכמים בשתי הסוגיות, שכן טעמם לענין סוטה הוא בגלל “ונוסרו כל הנשים”, ולענין מיתה אין לך ייסור גדול מזה. ואין צורך לעשות לה ייסור נוסף, שכן אמר רב נחמן בשם רבה בר אבוה: “ואהבת לרעך כמוך” – ברור לו מיתה יפה. ודבריו אינם נתונים במחלוקת תנאים, אלא שחכמים סבורים שבזיונה עדיף לה יותר מצערה, ואילו רבי יהודה סובר שצער גופה עדיף לה מבזיונה.

כנגד מה שמייגעים אותה בשער המזרח, מעמידה הגמרא את האופן בו הכהן מייסר אותה לאחר שהיא טוענת “טהורה אני”: “אם היו שחורים נאים לה, מכסין אותה בגדים מכוערים”, וכן אם: “היו עליה כלי זהב וקטליאות נזמים וטבעות, מעבירין ממנה כדי לנוולה”, ואין אומרים שעם תכשיטים יהיה לה יותר בזיון, כמו שאומרים אנשים: השליח ערום והוא שם נעליים!

רבי אבא שאל את רב הונא: “חבל המצרי מהו שיעכב בסוטה?”, האם הוא בא רק על מנת שלא ישמטו בגדיה מעליה, או שיש כאן דרישה לחבל מצרי, שכן “היא חגרה לו בצלצול לפיכך כהן מביא חבל המצרי וקושר לה למעלה מדדיה”. למסקנת רב הונא, כל מה שצריך את החבל המצרי הוא כדי שלא ישמטו בגדיה מעליה.

בסיום הסוגיה, באה מחלוקת נוספת בין אביי לרבא. לכאורה ישנה סתירה בין לשון המשנה “וכל הרוצה לראות בא לראות, חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שלבה גס בהן”, לבין המשך המשנה: “וכל הנשים מותרות לראותה, שנאמר: וְנִוַסְרו כל הנשים ולא תעשינה כְזִמַתְכֶנָה”. ומפרש אביי, שמה שנאמר “וכל הרוצה” מתייחס דווקא לנשים. אמנם, רבא טוען שאם יש אנשים שרוצים לראות הם יכולים, אלא שכל הנשים חייבות לראותה, שנאמר: “וְנִוַסְרו כל הנשים ולא תעשינה כְזִמַתְכֶנָה”. כפי שראינו במחלוקת בין אבייל רבא בחלקה הראשון של הסוגיה, אביי מעדיף את הסברא על פני לשון המשנה, ורבא מוצא דרך לפרש את לשון המשנה ממש.

>>>

מה מוסיף לנו מרכז הסוגיה?

הסוגיה כולה מתארת את התהליך שעוברת הסוטה בירושלים עד ההשקיה של המים. חלקה הראשון הוא על האיומים עליה לפני שהיא שותה, וחלקה השני הוא על מה שעושים לסוטה לפני ההשקייה של המים.

במרכז הסוגיה מציינת הגמרא, שעל אף שכל הסוטות עוברות תהליך דומה, אסור שיהיו שתי סוטות כאחת, כדי שלא יהא לבה גס בחבירתה. רבי שמעון אומר זאת כטעם המקרא, ואילו רבי יהודה למד זאת מלשון המקרא – “אותה”. במקרה בו האשה “רותתת”, ואנו רואים שאין לבה גס במים, תהיה נפקא מינה בין שיטות רבי יהודה ורבי שמעון, שלשיטת רבי יהודה עדיין אסור להשקות שתי סוטות, משום שנאמר “אותה” לבדה, ואילו לפי רבי שמעון יהיה מותר להשקות שתי נשים במקרה כזה, שכן אנו רואים שאין ליבה גס.

אם כן, ביחד עם הדמיון בין סוטה לסוטה, אסור ששתי סוטות ישתו ביחד. בנוסף, מציינים אביי או רב כהנא, שאין עושים מצוות חבילות חבילות, ולפיכך אסור יהיה בכל מקרה, שכהן אחד ישקה שתי סוטות, ובמקרה בו צריכות שתי סוטות לשתות צריך ששני כהנים ישקו אותן.