המשנה הפותחת את מסכת סוטה היא: המקנא לאשתו, רבי אליעזר אומר: מקנא לה על פי שנים, ומשקה על פי עד אחד או ע"פ עצמו; רבי יהושע אומר: מקנא לה על פי שנים ומשקה ע"פ שנים. כיצד מקנא לה? אומר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני, ודברה עמו – עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה, נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה – אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה, ואם מת – חולצת ולא מתייבמת.

בפסוקים על סוטה נאמר: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה, וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה (במדבר ה, יג), ודורשים מפה רבי אליעזר ורבי יהושע שאין עדים שראו שהיא נבעלה ונטמאה, אך יש עדים שראו שבעלה קינא לה והיא נסתרה. הסוגיה הראשונה היא על הקינוי של הבעל (ב, א: מכדי תנא – ו, א: ליכא איסורא). החלק הראשון בסוגיה (1-2. ב, א: מכדי תנא – ג, א: קינוי למה לי) הוא על הקינוי. מרכז הסוגיה (3-4-5. תנא דבי רבי ישמעאל – ה, ב: ושם דרך) הוא על רוח הקנאה, על הסתירה, ועל שפלות הרוח. החלק השלישי בסוגיה (6-7. כיצד מקנא – ו, א: ליכא איסורא) הוא על האופן בו איש מקנא לאשתו.

החלק הראשון: סתירה ולא טומאה

בחלק הראשון של הסוגיה, ישנו הסבר לכך שמסכת זו באה לאחר מסכת נזיר, על פי מה שאמר רבי בברייתא: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ומוסיפה הגמרא, שלא שנו קודם כל סוטה ואחר כך נזיר, מתוך ששנינו את מסכת כתובות ובסופה פרק המדיר שנינו מסכת נדרים, ומתוך ששנינו נדרים שנינו גם נזיר שדומה לנדרים, ושנינו סוטה משום דברי רבי. בנוסף, מדייקת הגמרא את לשון המשנה "המקנא", שדווקא בדיעבד האדם מקנא, שכן לכתחילה אסור לקנא.

עוד אומרת הגמרא, שכל מחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה היא רק ביחס לסתירה, אבל בטומאה – עד אחד נאמן, וכך גם שנינו: עד אחד אומר אני ראיתי שניטמאת – לא היתה שותה. ומנין יודעים שעד אחד נאמן בטומאה, ששנינו בברייתא: "ועד אין בה" – בשנים הכתוב מדבר, או אינו אלא אפילו באחד? תלמוד לומר: "לא יקום עד אחד באיש", ממשמע שנאמר 'לא יקום עד באיש', איני יודע שהוא 'אחד'? מה תלמוד לומר 'אחד'? זה בנה אב: כל מקום שנאמר עד, הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד; ואמרה תורה: אין בסתירת הסוטה שני עדים אלא אחד, "והיא לא נתפשה" – אסורה. ומשמע, שאם עד אחד מעיד שהיא "נתפשה", זה מספיק כדי לאוסרה על בעלה.

דעתו של רבי יוסי ברבי יהודה משמו של רבי אליעזר, שהקנאה יכולה להיות על פי עד אחד או על פי עצמו, ורק הסתירה צריכה להיות על פי שנים. בברייתא, השיבו חכמים לדבריו שאין לדבר סוף. הגמרא מבארת, שטעמו של רבי יוסי ברבי יהודה הוא גם כן מהפסוק "ועד אין בה", אלא שהוא דורש "בה" ולא בסתירה. והקינוי הוקש לטומאה בפסוק "וקנא את אשתו והיא נטמאה". לשיטתו, מה שהוקשה הסתירה לטומאה זה רק בא ללמד ששיעור סתירה הוא כדי טומאה. רבי חנינא מסורא מוסיף, שלא יאמר אדם לאשתו בזמן הזה 'אל תסתרי עם איש פלוני', שמא ההלכה היא כרבי יוסי ברבי יהודה, שאמר: 'קינוי על פי עצמו', ולאחר שהיא תסתתר אין לנו כיום מי סוטה לבדוק אותה, והיא אסורה עליו באיסור עולם.

מהו לשון "קינוי"? ריש לקיש דורש, שלשון קינוי היא דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים. והסוגיה מדייקת שהוא סובר כשיטת רבי יוסי ברבי יהודה שהקינוי יכול להיות על פי עצמו. לעומת זאת, רב יימר משמו של אביי דורש שלשון קינוי היא דבר המטיל קנאה בינו לבינה. ואביי סובר שהקינוי הוא דווקא על פי שנים וכולם יודעים שהוא קינא לה, ורק הוא מקנא לה. שני הפירושים הללו ללשון קינוי מתייחסים לקינוי כאל דבר בעייתי ואסור, שכן הוא מוליד קנאה. לעומת זאת, רב נחמן בר יצחק מפרש את לשון קינוי כלשון התראה, וזהו לשון הפסוק "ויקנא ה' לארצו", ולשיטה זו מותר לקנא.

שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל: מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה? שרגלים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה, ועד אחד מעידה שהיא טמאה.

מרכז הסוגיה: על הרוח, על הסתירה, ועל נמיכות הרוח

שנו בבית מדרשו של רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנסה בו רוח, שנאמר (במדבר ה, יד) וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ. ונחלקו אם זו רוח טומאה או רוח טהרה, ומסתבר כשיטת רב אשי שזוהי רוח טהרה, ששנינו: וקנא את אשתו – רשות, דברי ר' ישמעאל, ר"ע אומר: חובה; ואם זו רוח טהרה – טוב, אך אם זו רוח טומאה, האם הם נחלקו אם זו רשות או חובה שאדם יכניס בנפשו רוח טומאה?!

ישנם שלשה מקרים בהם יש מחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא אם זו רשות או חובה: (א) וקנא את אשתו – רשות, דברי רבי ישמעאל, ורבי עקיבא אומר חובה. (ב) לה יטמא – רשות, דברי רבי ישמעאל, ור"ע אומר: חובה. (ג) לעולם בהם תעבודו – רשות, דברי רבי ישמעאל, ר' עקיבא אומר: חובה. אמר לו רב פפא לאביי, ויש אומרים שאמר זאת רב משרשיא לרבא: נאמר שרבי ישמעאל ורבי עקיבא בכל התורה כולה כך חולקים, שרבי ישמעאל אמר: רשות, ורבי עקיבא אמר: חובה! אמר לו: בשלשת המקרים הללו המחלוקת היא בפירוש הפסוקים.

משנה בהמשך המסכת (לא, א) מגדירה את הסתירה: שהיה בדין: ומה עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם – אינה מתקיימת בפחות משנים, עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם – אינו דין שלא תתקיים בפחות משנים! תלמוד לומר (במדבר ה, יג) וְעֵד אֵין בָּהּ, כל שיש בה. וקל וחומר לעדות הראשונה מעתה: ומה עדות האחרונה שאוסרתה איסור עולם – מתקיימת בעד אחד, עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם – אינו דין שתתקיים בעד אחד! תלמוד לומר (דברים כד, א) כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, ולהלן הוא אומר (דברים יט, טו): עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר, מה דבר האמור להלן על פי שנים עדים, אף כאן על פי שנים.

אי זו היא עדות הראשונה? זו עדות סתירה, עדות אחרונה? זו עדות טומאה; וכמה שיעור סתירה? כדי טומאה, כדי ביאה, כדי העראה. שלשת השיעורים הללו הם שיעור אחד, וצריך לומר כל אחד מהם כדי שלא נטעה בהם.

מעתה באה מחלוקת בשאלה מהו השיעור הזה: כדי הקפת דקל, דברי רבי ישמעאל; רבי אליעזר אומר: כדי מזיגת הכוס; רבי יהושע אומר: כדי לשתותו; בן עזאי אומר: כדי לצלות ביצה; רבי עקיבא אומר: כדי לגומעה; רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו; רבי אלעזר בן ירמיה אומר: כדי לקשור גרדי נימא; חנין בן פנחס אומר: כדי שתושיט ידה לתוך פיה ליטול קיסם; פלימו אומר: כדי שתושיט ידה לסל ליטול ככר, אף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר: כי בעד אשה זונה עד ככר לחם.

בברייתא נוספת כתוב: ונסתרה – וכמה שיעור סתירה לא שמענו, כשהוא אומר והיא נטמאה, הוי אומר: כדי טומאה, כדי ביאה, כדי העראה, כדי חזרת דקל, דברי רבי אליעזר; רבי יהושע אומר: כדי מזיגת הכוס; בן עזאי אומר: כדי לשתותו; רבי עקיבא אומר: כדי לצלות ביצה; רבי יהודה בן בתירא אומר: כדי לגומעה; ומיישבת הגמרא את הסתירות בדעות השונות. לסיום, אמר רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן: כל אחד ואחד בעצמו שיער.

עוד באו בגמרא שלש דרשות של רב עוירא: (א) כל האוכל לחם בלא נטילת ידים – כאילו בא על אשה זונה, שנאמר: כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. (ב) כל אדם שיש בו גסות הרוח – לסוף מתמעט, שנאמר: רומו מעט; ושמא תאמר: ישנו בעולם? ת"ל: ואיננו; ואם חוזר בו – נאסף בזמנו כאברהם אבינו, שנאמר: והומכו כַכֹל יקפצון, כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל, ואם לאו – וכראש שבולת ימלו. (ג) בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, מדת בשר ודם – גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל, אבל מדת הקדוש ברוך הוא אינו כן, הוא גבוה ורואה את השפל, שנא': כי רם ה' ושפל יראה. על כל אחד מן הדרשות מרחיבה הגמרא במימרות נוספות של אמוראים, ובפרט על מעלתם של נמוכי הרוח, וגנותם של גסי הרוח. לבסוף, מביאה הגמרא כמה מימרות שמצביעים על כך שנמוכי הרוח גם קרובים לה' דרך תפילתם, וכל השם אורחותיו בעולם הזה – זוכה ורואה בישועתו של הקב"ה.

החלק השלישי: סתירה ולא דיבור

החלק השלישי של הסוגיה הוא על המשך המשנה: כיצד מקנא לה כו'. ומעירה הגמרא, שמצד אחד כתוב שאם אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני זה, ומשמע שדבור סתירה הוא, ולאחר מכן שנינו: דיברה עמו, עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה, ומשמע שדבור לא כלום הוא! אמר אביי, כך נאמר: "אל תדברי" ודברה, "אל תדברי" ונסתרה, "אל תסתרי" ודברה עמו – עדיין מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה, נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה – אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה.

על מה שכתוב במשנה: ואם מת – חולצת. שואלת הגמרא: תתייבם גם! אמר רב יוסף, נאמר במקרא (דברים כד, ב) וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר, לאיש אחר – ולא ליבם, ומדוע היא צריכה חליצה? כפי שמבעלה היא היתה צריכה גט. ויש אומרים: שלא יסתור את ביתו. ויש אומרים: הכתוב קראו אחר, שאין בן זוגו של ראשון, שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו. רבא אמר: קל וחומר, אם נאסרה במותר לה, באסור לה לא כל שכן. על כל השיטות מקשה אביי, וישנו תירוץ על קושייתו.

מה מוסיף לנו מרכז הסוגיה? כאשר קוראים את פרשת סוטה בתורה עלולים לחשוב שיש כאן רק קינוי של הבעל וקנאה מצדו, אך אין כאן חטא של האשה. בסוגיה הראשונה עוסקת המעטפת של הסוגיה בקינויו של הבעל, אך מרכז הסוגיה הוא על רוח הטהרה של הבעל, על החשש שמא בא עליה איש כאשר היא נסתרה, ועל שפלות ונמיכות הרוח. אנחנו באמת לא יודעים כלום ביחס למה שנעשה, וכאשר מגיע לפנינו מקרה של אשה סוטה, אל לנו לדון מראש ולפסוק את הדין.