הסוגיה השניה במסכת מגילה פותחת וחותמת בפסוק שמזכיר את ימי הפורים ואת קריאת המגילה: “וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר”. פתיחת הסוגיה וסיומה הן דרשות מתוך הפסוק, ובמובן מסוים אנו מתייחסים לפסוקים במגילה כאל פסוקים בתורה, ואנו דורשים את המגילה כמו שאנו דורשים את פסוקי התורה.

בפתיחת הסוגיה (1-2. ב, ב: בשלמא – טבריא) באו דברי רבי יהושע בן לוי, שדורש מסוף הפסוק שצריך לשמור את ימי הפורים לפי העיר העיקרית, ולפיכך: “כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נידון ככרך”, וכן דרשו בסיום הסוגיה (6-7. ג, א: והשתא – ג, ב: שבתורה) את המילים “משפחה ומשפחה”, שכולם צריכים לשמוע את קריאת המגילה, וכן דנה הגמרא במצות קריאת המגילה מול שאר המצוות. במרכז הסוגיה (3-4-5) שלש מימרות של רבי ירמיה ויש אומרים של רבי חייא בר אבא. ונראה, כי הן שופכות אור על קריאת המגילה.

החלק הראשון: כרך וכל הסמוך לו

הסוגיה פותחת (1) בהבנה, שהפסוק (אסתר ט, כח) “מדינה ומדינה ועיר ועיר” מצביע על כך שיש מדינות וערים שונות, ולפיכך – המילים “מדינה ומדינה” באו כדי לחלק בין מוקפים חומה מימות יהושע בן נון למוקפת חומה מימות אחשורוש, והמילים “עיר ועיר” באו לחלק בין שושן לשאר עיירות. ואולם, רבי יהושע בן קרחה מקשה על הבנה זו, שכן התנא של המשנה סבור שיש ללמוד בגזירה שווה (“פרזי פרזי”, מזמן כיבוש הארץ) את החילוק בין עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון לשאר הערים, ומה טעם צריך הוא את הפסוק “מדינה ומדינה”. לפיכך, אומר רבי יהושע בן קרחה, שצריך לדרוש מהפסוק “מדינה ומדינה ועיר ועיר” את דברי רבי יהושע בן לוי: כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו – נידון ככרך.

ומפרש רבי ירמיה, ויש אומרים רבי חייא בר אבא, שאנו מחשיבים את הכרך כמתפשט עד מרחק של מיל מקצהו (2000 אמה, כ-960 מטר). ומציינים בגמרא, שמרחק זה הוא המרחק בין העיר חמתן לעיר טבריא, ובזה ביארו כמה הוא “מיל”.

מרכז הסוגיה: שלש מימרות של רבי ירמיה ויש אומרים רבי חייא בר אבא

רבי ירמיה, ויש אומרים רבי חייא בר אבא אומר: “מנצפ”ך – צופים אמרום”. כלומר, את האותיות הסופיות (םןץףך) אמרו הנביאים. אמנם, הגמרא איננה מקבלת בפשטות את הדברים, שכן נאמר בפסוק (ויקרא כז, לד) “אלה המצות” ולא אחרות – שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וכן קשה מכך שאמר רב חסדא: מ”ם וסמ”ך שבלוחות בנס היו עומדין, ומשמע שכבר בזמן נתינת התורה היתה אות מ”ם סתומה, ולפיכך צריך היה להעמידה בנס. ומשיבה הגמרא, שאכן היו אותיות סתומות, אך לא ידעו איזו אות נמצאת באמצע תיבה ואיזו אות נמצאת בסוף תיבה, ובאו הנביאים ותיקנו שאותיות הפתוחות יהיו באמצע תיבה, והאותיות הסתומות יהיו בסוף תיבה. אמנם, קשה גם על פירוש זה, שהרי “אין נביא עתיד לחדש דבר מעתה”, וממילא הנביאים לא תיקנו שהאותיות הסתומות יהיו בסוף התיבה. ומשיבה הגמרא, שאכן ידעו בתחילה שהאותיות הסתומות הן בסוף התיבה, אלא: שכחום (במהלך הדורות), וחזרו (הנביאים) ויסדום.

אמר רבי ירמיה, ויש אומרים רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, יצתה בת קול ואמרה: מי הוא זה שגילה סתריי לבני אדם?! עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם. גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי, שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך. מה טעם? משום שיש בכתובים את קץ המשיח.

בגמרא דנו על האמירה שתרגום של תורה אונקלוס הגר אמרו, והרי אמר רב איקא בר אבין בשם רב חננאל בשם רב, שהפסוק שנאמר בספר נחמיה (ח, ח) “ויקראו בספר תורת הא-להים, מפורש, ושום שכל, ויבינו במקרא” פירושו, שעזרא קרא בתורה, ותרגם אותה. ומשיבה הגמרא: שכחום, וחזרו ויסדום.

עוד שואלת הגמרא, מדוע בתרגומו של אונקלוס לתורה לא הזעזדה הארץ, ואילו בתרגומו של יונתן לנביאים הזדעזעה ארץ ישראל. ומשיבה הגמרא, שמה שכתוב בתורה הוא מפורש, אך בנביאים ישנם דברים לא מפורשים, ורק בזכות התרגום אנו מבינים אותם. כדוגמה לכך מביאה הגמרא את הפסוק (זכריה יב, יא) “ביום ההוא יגדל המספד בירושלם, כמספד הדדרימון בבקעת מגידון”, ואמר על כך רב יוסף: אלמלא התרגום של המקרא הזה, לא הייתי יודע את פירושו. ומהו התרגום? ביום ההוא יגדל המספד בירושלים, כמו המספד של אחאב בן עמרי, שהרג אותו הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד, וכמו המספד של יאשיה בן אמון, שהרג אותו פרעה נכֹה בבקעת מגידו.

המימרא הבאה של רבי ירמיה, ויש אומרים רבי חייא בר אבא, היא על הפסוק (דניאל י, ז) “וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם, ויברחו בהחבא”. “האנשים” עליהם מדובר בפסוק הם חגי זכריה ומלאכי, שבמובן מסוים היו עדיפים מדניאל, שכן הם היו נביאים ואילו דניאל לא היה נביא, אך הוא היה עדיף מהם במובן מסוים, שכן הוא ראה את המראה, ואילו הם לא ראו אותו. בגמרא דנו בשאלה – אם האנשים לא ראו את המראה, מדוע הם נבעתו וברחו? ומשיבה הגמרא: למרות שהם ראו, המזל שלהם ראה.

ומוסיפה הגמרא, שבאופן כללי כל מי שמפחד, גם אם איננו יודע למה, מזלו בוודאי רואה דברים שהוא איננו רואה. מה תקנתו של מי שמפחד מבלי שהוא יודע למה? יקרא קריאת שמע. ואם הוא עומד במקום הטנופת, שיזוז ממקומו ארבע אמות, ואם הוא איננו יכול לזוז שיאמר כך: ׳העז שנמצאת אצל הטבח שמינה יותר ממני׳, וילכו המזיקים לעז במקום להזיק לו.

החלק השלישי: מקרא מגילה ותלמוד תורה

בהמשך לחלק הראשון בו דרשנו את הפסוק ״מדינה ומדינה״, באה עכשיו הדרשה על המילים בהמשך הפסוק: “משפחה ומשפחה”. לדברי הגמרא באו מילים אלו כדי שנדרוש מהם את דברי רבי יוסי בר חנינא: להביא משפחות כהונה ולויה, שמבטלים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה, וכך אמר רב יהודה בשם רב: כהנים בעבודתם, ולוים בדוכנם, וישראל במעמדם – כולם מבטלים עבודתם, ובאים לשמוע מקרא מגילה. וכך גם שנינו בברייתא: “כהנים בעבודתם, ולוים בדוכנם, וישראל במעמדם – כולם מבטלים עבודתם, ובאים לשמוע מקרא מגילה”. ומכך שמבטלים אפילו את עבודת הקרבנות כדי לשמוע קריאת מגילה, מגיע הסמך לכך שבבית רבי מבטלים תלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה, קל וחומר מעבודה, ומה עבודה שהיא חמורה מבטלים, תלמוד תורה לא כל שכן?!

הגמרא מקשה על מה שאמרנו שתלמוד תורה חמור מעבודה מהפסוק (יהושע ה, יג) “ויהי בהיות יהושע ביריחו, וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו … ויאמר: לא, כי אני שר צבא ה’, עתה באתי. ויפל יהושע אל פניו ארצה וישתחו”.

בדרך אגב, שואלת הגמרא כיצד יהושע שאל בשלומו, והרי אמר רבי יהושע בן לוי: אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בלילה, חיישינן שמא שד הוא! ומיישבת הגמרא, שכיוון שהמלאך אמר לו שהוא שר צבא ה’, ברור לנו שהוא לא הוציא שם שמים לבטלה.

ומפרשת הגמרא את דברי המלאך – אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה. אמר לו יהושע: על איזה מהן באת? אמר לו המלאך: עתה באתי, על ביטול תורה. מיד (יהושע ח, ט) “וילן יהושע בלילה ההוא בתוך … העמק”, אמר רבי יוחנן: מלמד, שלן בעומקה של הלכה. ומכאן אמר רב שמואל בר אוניא: גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידים, שנאמר “עתה באתי”.

ומשיבה הגמרא, שלימוד תורה של רבים הרי הוא חמור יותר מהקרבת תמידים (ולכן המלאך אמר ליהושע עתה באתי), אך לימוד תורה של יחיד קל יותר מעבודה (ועל כך סמכו בית רבי שמבטלים תלמוד תורה ובאים לשמוע מקרא מגילה).

לאחר מכן, מקשה הגמרא על ההנחה שתורה של יחיד קלה מהקרבת התמיד, והרי שנינו “נשים במועד – מענות (הספד על המת. רש״י), אבל לא מטפחות (על לבן. רש״י). רבי ישמעאל אומר: אם היו סמוכות למיטה – מטפחות. בראשי חדשים בחנוכה ובפורים – מענות ומטפחות בזה ובזה, אבל לא מקוננות”, ואמר רבה בר הונא: אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים. ומשמע, שאפילו יחיד שלמד תורה, הרי הוא נחשב יותר מהקרבת קרבנות בחול המועד, ומותר להספיד תלמיד חכם במועד. ומשיבה הגמרא, שכבוד תורה חמור אפילו כאשר מדובר בכבוד תורה של יחיד, אך תלמוד תורה של יחיד קל יותר מהקרבת תמידים, ולפיכך מבטלים תלמוד תורה כדי לשמוע מגילה.

רבא מצביע על ארבעה דברים שניתן להשוותם זה לזה: עבודה ומקרא מגילה – מקרא מגילה עדיף, כפי שלמד רבי יוסי ברבי חנינא מהפסוק “משפחה ומשפחה”. תלמוד תורה ומקרא מגילה – מקרא מגילה עדיף, כפי שסמכו של בית רבי על קל וחומר מעבודה. תלמוד תורה ומת מצוה – מת מצוה עדיף, שכן מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת. עבודה ומת מצוה – מת מצוה עדיף, שכן שנינו: “ולאחותו – מה תלמוד לומר? הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יטמא? אמרת: לא יטמא. יכול כשם שאינו מיטמא לאחותו כך אינו מיטמא למת מצוה – תלמוד לומר ולאחתו: לאחותו הוא דאינו מיטמא, אבל מיטמא למת מצוה”. אם כן, סתם מת אין מבטלים עבודה בשביל לקבור אותו, אך צריך להיטמא למת מצוה.

על בסיס הדברים שדוחים אחד את השני, שאל רבא: מקרא מגילה ומת מצוה איזה מהם עדיף? מקרא מגילה עדיף משום פרסומי ניסא, או שמא מת מצוה עדיף – משום כבוד הבריות? אמנם, לאחר שהוא שאל, הוא פשט ואמר: מת מצוה עדיף, שכן גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה.

מקרא מגילה עומד מצד אחד מול לימוד התורה, ומן הצד השני מול כבוד הבריות. מצד אחד זו “מגילה” כחלק מכתבי הקודש, ומן הצד השני זהו “מקרא” אותו מעמידים מול הבריות.

>>>

נראה, כי המימרות של רבי ירמיה או רבי חייא בר אבא במרכז הסוגיה, על אף שהן נראות כאגדות שאינן קשורות למסכת, באו לומר שקריאת המגילה היא באמת משהו שעומד בין התורה לבין החכמים. במרכז הסוגיה אנו עסוקים בשאלת תפקיד הנביאים, כיצד מתרגמים את התורה, ומיהם הנביאים שעומדים ליד החכמים. הביטוי “שכחום וחזרו וייסדום” איננו בא לומר שהדבר הזה הוא מן התורה או מייסוד החכמים, אלא שבאמת אי אפשר לדעת. יש כאן ייסוד מחדש, אך יש כאן שכחה. קריאת המגילה היא בוודאי על סיפור שאירע מאוחר מהתורה, אך יש בה ממד של תורה, וניתן לדרוש את הפסוקים שבה.

יש מקום לדרוש גם את העובדה שיש שתי שיטות של מי המימרות הללו – או של רבי ירמיה או של רבי חייא בר אבא. רבי ירמיה הוא בוחן הגבולות, הוא זה ששואל מה עושים עם גוזל שרגלו האחת בתוך חמשים אמה ורגלו השני מחוץ לחמשים אמה, ועל זה הוציאו אותו מבית המדרש (בבא בתרא כג, ב), וגם שֵם זה עצמו (ירמיה) מצביע על כך שרבי ירמיה משליך (רמי בארמית) את המקרים זה על זה, תוך כדי בחינת הגבולות. רבי חייא בר אבא מסמל את החיים, חייא, לעומת ההורים, בר אבא. האם מגילת אסתר שייכת לתקופת האבות, או שהיא שייכת לתקופת הבנים, לנביאים או לחכמים. היא נמצאת בין לבין, היא מהווה תרגום למה שהיה, ומקדימה את מה שיהיה. זו קריאת המגילה.