הסוגיה הראשונה במסכת גיטין: דין ״לשמה״ בהבאת הגט

פתיחת מסכת גיטין היא על אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" כאשר מביאים גט מחוץ לארץ. וזו לשון המשנה: "המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר, רבי אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד, וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך". הסוגיה הראשונה (ב, א: מ"ט – ה, ב: כבודו דר"ש) עוסקת בשאלה מהו עיקר הגט, ומדוע צריך לומר בפני "נכתב" ובפני "נחתם".

תוכן העניינים:

החלק הראשון של הסוגיה (1-2. ב, א: מ"ט – ג, א: בעד אחד) הוא על מחלוקת רבה ורבא בטעם הדין, שהמביא גט ממדינת הים צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". במרכז הסוגיה (3-4-5. ולרבה – ה, ב: עלה) יש שלש שיטות בשאלה מהו עיקר הגט, ושבע הוכחות במחלוקת רבה ורבא. בחלק השלישי של הסוגיה (6-7. בפלוגתא – כבודו דר"ש) חוזרים למחלוקת רבה ורבא שבבבל, ומראים כיצד מחלוקת זו הייתה גם בין האמוראים בארץ ישראל, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי.


החלק הראשון: הטעמים לאמירת "בפני נכתב ובפני נחתם"

בחלק הראשון מביאה הגמרא מחלוקת, אם הטעם לכך שהמביא גט ממדינת הים צריך לומר "בפני נחתם ובפני נחתם" הוא "לפי שאין בקיאין לשמה" והגט צריך להיות כתוב "לשמה", כדברי רבה, או "לפי שאין עדים מצויין לקיימו" ואם יערער הבעל לא ימצאו עדים לבירור מהימנות הגט, כדברי רבא.

הגמרא הביאה שלשה חילוקים בין הטעמים: (א) כאשר הביאו שני אנשים את הגט, (ב) כאשר הביאו את הגט ממדינה למדינה בארץ ישראל, (ג) כאשר הביאו את הגט באותה מדינה במדינת הים.

עוד שואלת הגמרא, אם האמירה נועדה לכך שנדע שהגט נכתב "לשמה", מדוע לפי רבה אין צריכים שנים שיביאו את הגט ויעידו? ומשיבה הגמרא, שהרוב בקיאין הן, ואפילו לרבי מאיר שחושש באופן כללי למיעוט, וכאן יחשוש גם למיעוט שלא בקיאים "לשמה", סתם סופרי הדיינים למדו שצריך לכתוב את הגט "לשמה", וחכמים הם אלו שהצריכו להעיד בכל זאת על כתיבת הגט לשמה, וכאן משום עיגון הקלו חכמים שמספיק עד אחד.

ולרבא, מדוע אין צריכים שני עדים כמו בקיום שטרות? ומשיבה הגמרא, שגם בקיום שטרות לא היה צריך שנים, כפי שאמר ריש לקיש שעדים החתומים על השטר כאילו נחקרה עדותם בבית דין, וחכמים הם אלו שהצריכו שנים, אך כאן משום עיגון הקלו חכמים שמספיק עד אחד.

מדוע רבא לא אמר כרבה? מפני שהאמירה במשנה איננה: בפני נכתב "לשמה" ובפני נחתם "לשמה"! ומדוע רבה לא אמר כרבא? מפני שכתוב גם "בפני נכתב", ואם רק היה צריך לקיים את השטר, היה מספיק לומר "בפני נחתם".


מרכז הסוגיה: "לשמה" בגט, פעם והיום

במרכז הסוגיה באו שלש שיטות בדין "לשמה" בגט: (א) רבי מאיר, שסובר שרק החתימה צריכה להיות לשמה, ואין לומר שמדרבנן גם הכתיבה צריכה להיות לשמה, שכן לדבריו "חתמו ונתנה לה כשר", ולא צריך שיכתוב. (ב) רבי אלעזר, שרק הכתיבה צריכה להיות לשמה, ואין לומר שמדרבנן גם החתימה צריכה להיות לשמה, שכן לפי הברייתא יש "שלשה גיטין פסולים…" מדרבנן, ואין צריך בהם חתימה, ומוכח שלשיטת רבי אלעזר מספיקה כתיבה ולא צריך חתימה. (ג) רבי יהודה. אמנם, דבריו של רבי יהודה נאמרו בפירוש על דין "תלוש", שגם הכתיבה וגם החתימה צריכים להיות בתלוש, כלומר: לא לכתוב ולחתום את הגט על עלה המחובר לקרקע. ואולם, רב אשי מציע, שגם לענין "לשמה" הוא סובר, שצריך שהכתיבה והחתימה יהיו לשמה.

בתחילה הגמרא הציעה, שמשנתנו היא כרבי מאיר, מפני שסתם משנה רבי מאיר, אך לא מסתבר לומר כך מפני שהלשון היא גם "בפני נכתב". לאחר מכן, הציעה הגמרא, שמשנתנו היא כרבי אלעזר, שבאופן כללי הלכה כמותו בגיטין, ועל אף שהלשון במשנה היא גם "בפני נחתם", מודה רבי אלעזר שכאשר יש חתימות בתוך הגט, גם החתימה צריכה להיות "לשמה". רב אשי מציע, שמשנתנו כשיטת רבי יהודה, שאיננו מחלק בין כתיבת הגט וחתימתו, ולשיטתו צריך לכתוב ולחתום לשמה.

בגמרא באו שבע הוכחות לשיטת רבה ולשיטת רבא מלשון המשנה. שלש ההוכחות הראשונות הן על כך שיש מקום לשתי השיטות של האמוראים בדברי התנאים, שלש ההוכחות האחרונות הן לשיטת רבא, ולשיטת רבה מסבירים שכיום אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" היא רק גזירת חכמים שמא יחזור הדבר לקלקולו, וההוכחה האמצעית מהווה חידוד לדברי רבה, שרבה סובר גם את טעמו של רבא, ואם אין עדים מצויים לקיימו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" אפילו אם בקיאים "לשמה", ולפיכך יש רק שני חילוקים ביניהם: (א) כאשר הביאו שני אנשים את הגט, (ב) כאשר הביאו את הגט באותה מדינה במדינת הים.

ההוכחות:

(א) במשנה הובאו שיטות תנאים נוספות: "רבן גמליאל אומר: אף המביא מן הרקם ומן החגר, רבי אליעזר אומר: אפילו מכפר לודים ללוד", ומפרש אביי שמדובר בעיירות על גבול ארץ ישראל. ומציעה הגמרא, שתנא קמא במשנתנו סובר "לפי שאין בקיאים לשמה", ואילו רבן גמליאל ורבי אליעזר סוברים "לפי שאין עדים מצויים לקיימו". אמנם, הגמרא דוחה זאת.

(ב) "וחכמים אומרים: אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך". ומציעה הגמרא, שתנא קמא סבר: מוליך לא צריך, שכן בארץ ישראל בקיאים לשמה, אך חכמים סוברים שהמוליך צריך לפי שאין עדים מצויין לקיימו, ואם כן מחלוקת התנאים היא כמחלוקת רבה ורבא. גם הצעה זו הגמרא דוחה.

(ג) "המביא גט ממדינה למדינה במדינת הים – צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם". ומדייקת מכאן הגמרא, שבאותה מדינה במדינת הים – לא צריך, כרבא, ודוחה הגמרא, שהדיוק הוא שממדינה למדינה בארץ ישראל – לא צריך. ויש שמקשים הפוך, שניתן לדייק מהמשנה שממדינה למדינה בארץ ישראל לא צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, כרבה, ודוחה הגמרא, שהדיוק הוא שבאותה מדינה במדינת הים – לא צריך.

(ד) "רבן שמעון בן גמליאל אומר: אפילו מהגמוניא להגמוניא [=ממחוז אחד לחברו]", ואמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל ועססיות שמה, והיו בה שני הגמוניות [=נסיכים] שהיו מקפידין זה על זה, ולא ניתן היה לעבור בין ההגמוניות כדי לקיים את הגט, ולפיכך הוצרכו לומר "מהגמוניא להגמוניא". ומקשה הגמרא מכך על דברי רבה, שהרי הגמוניות אלו היו בארץ ישראל ובקיאים "לשמה". ומתרצת הגמרא, שרבה סובר גם כן את דברי רבא, ואם אין עדים מצויים לקיימו אפילו שבקיאים "לשמה", צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" בשביל קיום הגט. ואם כן, המחלוקת ביניהם היא רק כאשר הביאוהו שנים או שהובא הגט באותה מדינה במדינת הים.

(ה) "המביא גט ממדינת הים, ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם, אם יש עליו עדים – יתקיים בחותמיו"; ומסביר רב יוסף, שמדובר כאן בשליח שנתן את הגט כשהוא פקח (=שפוי), ולא הספיק לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" עד שנתחרש (=השתגע), וכעת הוא אינו יכול לומר זאת. ומסבירה הגמרא, שלשיטת רבה מדובר כאן לאחר שבמדינת הים למדו שצריך לכתוב את הגט "לשמה", ורק חוששים אנו שמא יחזור הדבר לקלקולו, ובמקרה שאינו שכיח (פקח שנתחרש) לא גזרו בו חכמים.

(ו) שאל שמואל את רב הונא: שנים שהביאו גט ממדינת הים, צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם או אין צריכין? והשיב לו: אין צריכין, שהרי אפילו אם יאמרו "בפנינו גרשה" הם יהיו נאמנים. ולכאורה קשה מכאן על דברי רבה, שכן האמירה "בפני נכתב ובפני נחתם" איננה מפני שלא בקיאים "לשמה". ודוחה הגמרא, שמדובר כאן לאחר שבמדינת הים למדו שצריך לכתוב את הגט "לשמה", ורק חוששים אנו שמא יחזור הדבר לקלקולו, ובמקרה שאינו שכיח (שנים מביאים את הגט) לא גזרו בו חכמים.

(ז) בברייתא נאמר: "המביא גט ממדינת הים, ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם, אם נתקיים בחותמיו – כשר, ואם לאו – פסול; הוי (=מוכח מכאן), לא הוצרכו לומר בפני נכתב ובפני נחתם להחמיר עליה אלא להקל עליה"; ולכאורה לשיטת רבה קשה, שכן האמירה "בפני נכתב ובפני נחתם" היתה צריכה לגרום לגט להיות כשר. ודוחה הגמרא, שמדובר כאן לאחר שלמדו במדינת הים שצריך לכתוב את הגט "לשמה", ואם כן יודעים אנו שהגט כשר.

לבסוף, הגמרא מקשה על שיטת רבה, מדוע ניתן להכשיר את הגט בלא אמירת "בפני נכתב ובפני נחתם", והרי יש לחשוש שמא יחזור הדבר לקלקולו, ולא ידעו במדינת הים שהגט צריך להיות כתוב "לשמה"! ומתרצת הגמרא, שמדובר בברייתא כשניסת, והבעל איננו מערער, ואין אנחנו מבטלים את כשרותו של הגט.


החלק השלישי: הטעם שנאמר בארץ ישראל לאמירת
בפני נכתב ובפני נחתם

בחלק השלישי של הסוגיה מציעה הגמרא, שהמחלוקת בין רבה ורבא היא המחלוקת של רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, שנחלקו בשאלה אם הטעם הוא "לפי שאין בקיאין לשמה" או "לפי שאין עדים מצויים לקיימו". ומציעה הגמרא, שרבי יהושע בן לוי הוא זה שאמר לפי שאין בקיאין לשמה, שכן רבי שמעון בר אבא הביא גט לפני רבי יהושע בן לוי, ואמר לו: צריך אני לומר בפני נכתב ובפני נחתם, או לא? אמר לו: אינך צריך, לא אמרו אלא בדורות הראשונים, שאין בקיאין לשמה, אבל בדורות האחרונים שבקיאין לשמה – לא. ושואלת הגמרא, הרי רבה סובר גם כן כרבא, שצריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" לפי שאין עדים מצויים לקיימו! ועוד, הרי אמרנו שמא יחזור דבר לקלקולו, וצריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" גם כיום! אלא, רבי שמעון בר אבא שהביא את הגט, איש נוסף היה איתו, והם היו שנים המביאים את הגט (וזה שלא הזכרנו את השני – משום כבודו של רבי שמעון), ואינם צריכים לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

מה החידוש במרכז הסוגיה? במשנה כלל לא מופיע דין "לשמה", ונראה שכל הצורך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", הוא בגלל המרחק שיש בין מדינת הים לבין ארץ ישראל. במרכז הסוגיה מדגישה הגמרא את המקום של "לשמה" בגט – בכתיבה, בחתימה, או בשניהם. ועל אף שרבה סובר כשיטת רבא גם כן, וכיום בקיאים גם במדינת הים בדין "לשמה", צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם" שמא יחזור הדבר לקלקולו.