מזמור זה מספר סיפור. החלק הראשון של הסיפור (א-כב. 144 מילים) הוא מה שכתוב בספר בראשית, והחלק השני של הסיפור (כד-מה. 142 מילים) הוא מה שכתוב בספר שמות. במוקד המזמור נמצא הפסוק: וַיָּבֹא יִשְׂרָאֵל מִצְרָיִם, וְיַעֲקֹב גָּר בְּאֶרֶץ חָם. פסוק זה הוא המקשר בין שני חלקי הפרק, המתארים את הפער בין יעקב וישראל, בין הסיפור על אנשים פרטיים לבין הסיפור על העם.

ספר בראשית הוא ספר של יחידים – אברהם (לך-לך וירא), יצחק (חיי שרה, תולדות), יעקב (ויצא, וישלח), יוסף (מקץ, ויגש). פרשת ויחי היא על מותו של יעקב ותחילת השעבוד של העם במצרים. החלק הראשון במזמור שלנו מתאר את היחידים הללו, ואת הברית שה' כרת עמם – לתת להם את ארץ כנען. ואולם, יחיד איננו מקבל את הארץ, ולפיכך ה' הוריד אותנו למצרים, הוא קרא רעב על הארץ, ושלח לפני בני יעקב את יוסף. בספר בראשית לא מסופר שזו הסיבה לרעב, וכנראה שהשותפים לסיפור לא ידעו את זה – אך אנו יודעים שה' נורא עלילה על בני אדם, ולא לחינם הגיע הרעב לארץ, אלא כדי שזרע האבות ירדו למצרים ויהפכו שם לעם.

ספר שמות הוא ספר של הגלות והגאולה, ובחלק השני של המזמור מתוארת שנאת המצרים לעם ישראל ופחדם ממנו, ושליחת משה ואהרן לעשות אותות ומופתים בארץ חם. האות האחרון הוא "חשך", ולאחריו נאמרה פרשת "החדש" למשה ולאהרן, ובני ישראל שמעו למצוות ה'. זהו שנאמר כאן לפני תיאור האותות והמופתים: שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ, וְלֹא מָרוּ אֶת (דברוו)[דְּבָרוֹ]. תיאור המופתים כאן דומה למופתים בספר שמות – דם, צפרדע, ערוב, כינים, ברד, ארבה – המשורר הפך כאן את הסדר של הערוב והכינים, והשמיט את הדבר והשחין. כדי לצאת ממצרים הביא ה' נגע על פרעה, וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם, רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם. וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב, וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל. זהו לא אות ומופת, אלא מכה שה' הביא על המצרים.

מתוך הניסים שנעשו לעם ישראל במדבר מתוארים כאן רק הניסים שכתובים בפרשת בשלח: עמוד הענן והאש: פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ, וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה, המן והשליו: שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו, וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם, והוצאת המים מן הצור: פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם, הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר. לא מופיעים במזמור זה הניסים של קריעת ים סוף, מעמד הר סיני, ובניית המשכן.

נראה, כי לא מתוארים כאן המצרים והמכות מנקודת מבטם של הרשעים, והכל מכוון למטרת המזמור – המעבר מהיחידים שה' כרת אתם ברית על הארץ, לעם שה' נתן להם אַרְצוֹת גּוֹיִם, וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ. מטרת המזמור איננה בהבאת החוקים והתורות, אלא בהודאה לה' שנתן לנו כעם את הארץ. כל המופתים שמתוארים כאן אינם מכות למצרים, אלא אותות ומופתים לבני ישראל, כדי שיתקיים בהם: וְלֹא מָרוּ אֶת [דְּבָרוֹ].

כאשר יעקב ירד למצרים מדגישה התורה את המעבר מיעקב לישראל, ובתחילה אמרו ליעקב שיוסף עודנו חי והוא אמר: אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת, אך כאשר הוא הגיע לגבול ארץ ישראל נאמר (בראשית מו, א-ג): וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ, אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. מעתה, ידע יעקב שהוא יהפוך לישראל ולגוי גדול במצרים, והוא לא ישוב עוד לראות את ארץ כנען. מיד אחרי המראה נאמר: וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת יַעֲקֹב אֲבִיהֶם וְאֶת טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם. יעקב כבר לא מסוגל ללכת, וצריכים בני ישראל לשאת אותו.

>>>

במזמור שלנו, סיפור יציאת מצרים הוא סיפור המעבר מהיחידים לעם, המעבר מיעקב לישראל.

את סיפור יציאת מצרים ניתן לספר גם באופן אחר. בספר יהושע (כד) מספר אותו יהושע כדי לומר שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. בספר דברים (ו) אנו עונים לבן השואל מדוע עלינו לקיים את החוקים ואת המשפטים אותם ה' ציווה אותנו, שהיינו עבדים ועתה אנחנו בני חורין, וכל מצוות ה' באו כדי להיטיב עימנו. במקרא הביכורים (דברים כו) אנו מודים לה' על כך שאבינו ירד למצרים ועתה אנחנו כאן בארץ ישראל ויכולים להביא ביכורים. בכל פעם אנו שמים דגש על משהו אחר בסיפור, ואנו מרבים לספר ביציאת מצרים.

>>>

החלק הפותח את המזמור שלנו נמצא גם בספר דברי הימים, כאשר העלה דוד את הארון לירושלים, ונתן לאסף לשורר, אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַה', בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו (דבה"א טז, ז-לו). בשיר ששרו אז, ההודאה היתה על כלל ישראל, וחיברו קטעים מכמה מזמורים בתהילים. בהעלאת הארון לא היה צריך לשים דגש על המעבר מהיחיד אל הציבור, ולהצביע על ירידת ישראל למצרים ויציאתם באותות ובמופתים. לפיכך, הביאו רק את הפסוקים הראשונים של המזמור שלנו.