במזמור זה יש שני חלקים ברורים: הראשון מתאר את שירת השמים והרקיע על כבוד ה' (ב-ז. 52 מילים), והשני מתאר את התורה על מגוון מופעיה (ח-יד. 62 מילים). הפסוק האחרון במזמור הוא: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי (טו. 10 מילים). צירוף הפסוק האחרון עם החלק הראשון של המזמור, מאזן את היחס בין שני החלקים, וכל אחד הוא עם שבעה פסוקים ו-62 מילים.

החלק הראשון של המזמור מתאר את השמים, היום והלילה: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל,

וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר, וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת. ועל אף ש אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים, בְּלִי – נִשְׁמָע קוֹלָם של השמים, בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם, וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם. לאחר מכן מגיע תיאור ה'גיבור' שבשמים: לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם. וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח (=דרך). מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ, וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם, וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ.

יש להציע, כי התיאור הנרחב של השמש איננו תיאור העומד לעצמו, והוא בא מפני שיש בו ייצוג ומשל לבורא עולם, היוצא ממכון שבתו ומאיר לארץ ולדרים עליה. ואכן, בתיאור זה מופיעה השמש כמייצגת את פעולת ה' בעולם, בתחילה: לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל, ובסוף: וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ. ה' שם את השמש באהל השמים, ואין נסתר מה'. ואף שקשה להכריח בפשט הפסוקים פירוש זה, רמז לכך ניתן למצוא במקומות נוספים: כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱ-לֹהִים (תהילים פד, יב), ובדומה: מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה' (תהילים קיג, ג; ומעין זה נ, א). ועוד יש להעיר, שלאורך ספר קהלת מופיע הביטוי קהלת "תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" עשרות פעמים, וכל העולם מתואר כמתרחש מתחתיה.

מצפים אנו, שכנגד התיאור המפורט של החתן היוצא מחופתו, יבוא תיאור של הכלה המתקשטת כדי להיכנס לחופה. ואכן, בחלק השני מתוארת התורה בשלל גוונים: תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ, עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי. פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב, מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם. יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד,  מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. בשלב זה מופיע תיאורו של העבד המשורר שנזהר בדברי התורה: גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם, בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. והבקשה: שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל יִמְשְׁלוּ בִי, אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב. אם נראה בתיאור זה השלמה של החתונה נאמר, שכבוד א-ל יוצא מן השמים כחתן היוצא מחופתו, ואילו האדם הוא עבד ה' הנזהר בתורה שניתנה לארץ ועולה כנגדו.

אמנם, יש להבחין בין תיאור החתן שמתגלה במלוא הדרו, ושש כגיבור לרוץ אורח, לתיאורו של העבד הנזהר, וכנגד המאיר לארץ עליו נאמר וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ, מעיד האדם על עצמו שיש דברים הנסתרים ממנו, והוא מבקש: מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. כנגד השמש שיוצאת מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם, וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם, אומר האדם על עצמו: גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם, בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב, והוא מכיר במקומות בהם קשה לו להיות.

מצאנו רמז לתיאור לומדי התורה ככלה המתקשטת בדרשתו של רבי שמעון בר יוחי, הנאמרת בתיקון ליל שבועות: "פתח רבי שמעון ואמר: השמים מספרים כבוד אל וגו', פסוק זה העמידוהו, אבל בזמן זה שהכלה מתעוררת להיכנס לחופה ביום המחרת, נתקנת ומאירה בקישוטיה עם החברים ששמחים אתה כל אותו הלילה, והיא שמחה אתם" (זח"א הקדמה ח, א בתרגום).

נראה, כי לא לחינם בחלק הראשון אין תיאור של הבריאה כולה, אלא רק של השמים וכל צבאם, שכן בחלק זה מתוארת ההופעה האלוקית שמלמעלה למטה. לעומת זאת, החלק השני מתאר את האדם שבא מלמטה, והכלי שלו להתקרב אל הבורא הוא דרך התורה והמצוות.

ניתן להצביע על חיזוק מעניין לקישור בין שני חלקי המזמור, דרך התבוננות בשני תיאורי הבריאה בספר בראשית. התיאור הראשון (בראשית א, א-לא; ב, א-ג) הוא תיאור הפותח בבריאה של היום הראשון והשני, השמים והרקיע, היום והלילה – זהו חלקו הראשון של המזמור שלנו. התיאור השני (ב, ד-כה; ג, א-כד) פותח בבריאת האדם, ובמרכזו עומד הציווי אל האדם לאכול מכל עץ הגן ולא לאכול מעץ הדעת טוב ורע – זהו חלקו השני של המזמור שלנו, שמעמיד במוקד את האדם וזהירותו בקיום התורה ומצוותיה.

התורה מכונה בכתובים "עֵץ חַיִּים" (משלי ג, יח ועוד), ונראה כי את החיים שהיא נותנת לעולם מתאר דוד היטב עם תיאור התורה שבפתח החלק השני: "מְשִׁיבַת נָפֶשׁ … מַחְכִּימַת פֶּתִי … מְשַׂמְּחֵי לֵב … מְאִירַת עֵינָיִם". חששו הגדול של דוד הוא מהפיכת סם החיים שבתורה לסם המוות (עפ"י יומא עב, ב), ולפיכך הוא מתאר את הזהירות שלו כפי שיש להיזהר מעץ הדעת טוב ורע. על מצוות התורה הוא אומר: "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים", וזהו תיאור המקביל לתיאור החטא בעץ הדעת: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (בראשית ג, ו).

בתחילה הניח ה' את האדם בגן עדן "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ב, טו), בצוותו על האדם לא לאכול מעץ הדעת טוב ורע, ועתה אומר דוד על עצמו: "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם, בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב", מתוך זיכרון החטא והנחש עליו נאמר: "וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (ג, טו). אולי כך יצליח האדם לא רק "לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם", אלא גם "לִשְׁמֹר אֶת  דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (ג, כג-כד).

בסיום המזמור חותם דוד את דבריו בבקשה: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ, ה' צוּרִי וְגֹאֲלִי. נראה, כי בבקשה זו מבקש דוד להצטרף אל השמים והרקיע המספרים כבוד א-ל. מבקש הוא להתפלל לפני ה', ויהיו אמריו לרצון, כפי שהיום יביע אומר והלילה יחווה דעת.

מעתה, ניתן לראות בפרק שתי התקשרויות שלנו עם הקב"ה, בתפילה ובתורה. החלק הראשון פותח לנו פתח לתפילה, מתוך הצטרפות לשבח הנפלא שמספרים השמים והרקיע, ואילו החלק השני מאפשר לנו לשמור את דברי התורה ולעבדו דרך קיום מצוותיה.

* * *

על המשנה (שבת פ"א מ"ב): "לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ, וְלֹא לַבֻּרְסְקִי, וְלֹא לֶאֱכֹל, וְלֹא לָדִין. וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין. מַפְסִיקִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִים לַתְּפִלָּה", מתייחסת הגמרא (שבת יא, א) לכפילות במשנה, ברישא שנינו ביחס לתפילה – אֵין מַפְסִיקִין, ובסיפא – וְאֵין מַפְסִיקִים לַתְּפִלָּה.

תירוץ הגמרא מתבסס על ברייתא: "סיפא אתאן לדברי תורה, דתניא: חברים שהיו עוסקין בתורה – מפסיקין לקריאת שמע, ואין מפסיקין לתפלה". כלומר, החידוש בסיפא הוא, שכאשר אדם לומר תורה הוא איננו מחויב להפסיק בשביל להתפלל.

על ברייתא זו אמר רבי יוחנן: "לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו, שתורתן אומנותן. אבל כגון אנו – מפסיקין לקריאת שמע ולתפלה". בפשטות, דברי רבי יוחנן מחלקים בין לימוד התורה של רשב"י וחביריו, ללימוד התורה שלנו, שכן רשב"י וחביריו הפכו את התורה לאומנות שלהם, וכמו שהאומן לא יפסיק ממלאכתו, כך גם רשב"י וחביריו לא יפסיקו לתפילה. ברם, אנו איננו מצליחים להפוך את התורה לאומנות שלנו, וכשם שמפסיקים אנו לכל מיני דברים אחרים, כך עלינו להפסיק כדי להתפלל, ולא רק כדי לקרוא קריאת שמע.

כך נפסק להלכה גם בשלחן ערוך (או"ח קו, ג): "מי שתורתו אומנתו, כגון רשב"י וחביריו, מפסיק לקריאת שמע, ולא לתפלה; אבל אנו מפסיקים בין לקריאת שמע בין לתפלה".

ואולם, ניתן לומר שרבי יוחנן מציע גישה אחרת לתפילה. לדבריו, "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו" (ברכות כא, א), ובניגוד לדעת רשב"י שרק התורה היא אומנותו, סובר רבי יוחנן שהאומנות שלנו היא גם התפילה. בלשון המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח פרשה ב): "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', מיד תפסו להם אומנות אבותם, אומנות אברהם יצחק ויעקב …  כך אין להם לישראל אלא תפלה". ועוד מצאנו, שרבי יוחנן עצמו אומר: "מנין שלא ישנה אדם מאומנותו ומאומנות אבותיו? שנאמר: וישלח המלך שלמה ויקח את חירם מצר בן אשה אלמנה הוא ממטה נפתלי ואביו איש צרי חרש נחושת…". אם כן, עלינו לאחוז באומנות נוספת, שירושה היא לנו מאבותינו, וזו אומנות התפילה. לפיכך, גם כאשר אנו עוסקים בתורה, צריכים אנו להפסיק לתפילה.

מעתה, יש כאן מחלוקת עקרונית בשאלה אם התורה היא עיקר, ומוטב היה לו כלל לא היינו צריכים להתפלל, כשיטת רבי שמעון בר יוחי, או שעלינו גם להתפלל וגם ללמוד, כשיטת רבי יוחנן.

ואכן, בירושלמי (שבת פ"א מ"ב) מפורש, שיש כאן שתי שיטות נפרדות, ולא רק הצבעה על ירידת הדורות. וזו לשון הירושלמי:

"רבי יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה: כגון אנו שאין אנו עסוקין בתלמוד תורה, אפילו לתפלה אנו מפסיקין.

דין כדעתיה ודין כדעתיה. רבי יוחנן כדעתיה, דר' יוחנן אמר הלואי מתפללין כל היום. למה? שאין תפלה מפסדת. רבי שמעון בן יוחי כדעתיה, דרבי שמעון בן יוחי אמר: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתהיבת אוריתא לישראל הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין, חד דיהוי לעי באוריתא וחד דיתעבד בה כל צורכיי. וחזר ומר: מה אין חד הוא לית עלמא יכול קאים ביה מן דילטוריא דיליה, אילו הוון תריי על אחת כמה וכמה".

[תרגום: זה כשיטתו, וזה כשיטתו. רבי יוחנן כשיטתו, שרבי יוחנן אמר: הלוואי מתפללים כל היום. למה? שאין תפילה מפסדת. רבי שמעון בן יוחי כשיטתו, שרבי שמעון בן יוחאי אמר: אילו הייתי עומד על הר סיני בשעה שניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש לפני ה' שיברא לאותו אדם שתי פיות. אחת שיהיה עסוק בתורה, ואחד שיעשה בו כל צרכיו. וחזר ואמר: מה אם אחד הוא אין העולם יכול לעמוד בו מפני הלשון הרע שלו, אילו היו לו שנים על אחת כמה וכמה].