כותרת המזמור: מַשְׂכִּיל לְאָסָף מצביעה על כך שיש כאן שני מזמורים, בדומה למה שראינו במזמור עד – מזמורו של אסף עצמו, והמשכיל שהופך את מזמורו של אסף למזמור רלבנטי. מזמורו של אסף נאמר בזמן העלאת הארון לירושלים בימי דוד, כפי שכתוב בדברי הימים (דבה"א טז, ז): בַּיּוֹם הַהוּא, אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַה' בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו. זוהי הודיה על כך שה' בחר בדוד עבדו ובשבט יהודה, במקום שבט אפרים שלא שמרו את מצוות ה'. זהו המזמור המרכזי (ט-עב. 451 מילים). המזמור המַשְׂכִּיל הפותח (א-ח. 77 מילים), קובע לדורות את הלקח שאנו יכולים ללמוד מהמזמור של אסף – להאזין לתורה.

במזמור הראשון כתוב: הַאֲזִינָה עַמִּי תּוֹרָתִי, הַטּוּ אָזְנְכֶם לְאִמְרֵי פִי. אֶפְתְּחָה בְמָשָׁל פִּי, אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם (=מהעבר). אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם, וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ. לֹא נְכַחֵד מִבְּנֵיהֶם, לְדוֹר אַחֲרוֹן מְסַפְּרִים תְּהִלּוֹת ה', וֶעֱזוּזוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיָּקֶם עֵדוּת בְּיַעֲקֹב וְתוֹרָה שָׂם בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתֵינוּ לְהוֹדִיעָם לִבְנֵיהֶם. לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן, בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם. וְיָשִׂימוּ בֵא-לֹהִים כִּסְלָם (=מחשבתם), וְלֹא יִשְׁכְּחוּ מַעַלְלֵי אֵ-ל, וּמִצְוֹתָיו יִנְצֹרוּ. וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם דּוֹר סוֹרֵר וּמֹרֶה, דּוֹר לֹא הֵכִין לִבּוֹ (ללכת בדרך הישר), וְלֹא נֶאֶמְנָה אֶת אֵ-ל רוּחוֹ.

מזמורו של אסף מתאר את בני אפרים שנסתלקה מהם השכינה, ואת שבט יהודה שהצליח לחדש את השראת השכינה. במזמור ישנו תיאור של קורות עם ישראל מיציאת מצרים ועד לתקופה בה נשבה ארון הברית וחרב משכן שילה, על מה שהיה נֶגֶד אֲבוֹתָם של בני אפרים, ובעקבות כשלונם בחר ה' בדוד ובשבט יהודה, במקום בשבט יוסף ובמשכן שילה.

חלקו הראשון של המזמור (ט-לט. 228 מילים) הוא על שני החטאים הקשורים למדבר – (1) מסה ומריבה ותבערה בפרשת בשלח, (2) חטא העגל בפרשת כי תשא.

הפתיחה לחטאים הללו היא: בְּנֵי אֶפְרַיִם (=עם ישראל כולו, בהנהגת שבט אפרים) נוֹשְׁקֵי (=מחזיקים בנשק) רוֹמֵי (=יורי) קָשֶׁת, כמו שכתוב (שמות יג, יח): וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הָפְכוּ (=ברחו) בְּיוֹם קְרָב. לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱ-לֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת. וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו, וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם. נֶגֶד אֲבוֹתָם עָשָׂה פֶלֶא, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׂדֵה צֹעַן.

התחלת המסע במדבר היא: בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם, וַיַּצֶּב מַיִם כְּמוֹ נֵד. וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם, וְכָל הַלַּיְלָה בְּאוֹר אֵשׁ. בששה עשר פסוקים מתוארים המסעות הראשונים של ישראל במדבר, הנזכרים בפרשת בשלח, ומסופר כיצד ה' הביא לעם ישראל מים, אך הם רצו עדיין לחם ובשר: יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר, וַיַּשְׁקְ כִּתְהֹמוֹת רַבָּה (=כמי תהום). וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע, וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם. וַיּוֹסִיפוּ עוֹד לַחֲטֹא לוֹ, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן (=ה') בַּצִּיָּה (=במדבר). וַיְנַסּוּ אֵ-ל בִּלְבָבָם, לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם. וַיְדַבְּרוּ בֵּא-לֹהִים, אָמְרוּ: הֲיוּכַל אֵ-ל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר? הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם וּנְחָלִים יִשְׁטֹפוּ, הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת? אִם יָכִין שְׁאֵר (=בשר) לְעַמּוֹ? לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר (=ויכעס), וְאֵשׁ נִשְּׂקָה (=בערה) בְיַעֲקֹב, וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא הֶאֱמִינוּ בֵּא-לֹהִים, וְלֹא בָטְחוּ בִּישׁוּעָתוֹ. וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל, וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח. וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל, וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ. לֶחֶם אַבִּירִים (=מלאכים) אָכַל אִישׁ, צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע. יַסַּע קָדִים (=רוח מזרחית) בַּשָּׁמָיִם, וַיְנַהֵג בְּעֻזּוֹ תֵימָן (=רוח דרומית). וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר (=בשר), וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף. וַיַּפֵּל בְּקֶרֶב מַחֲנֵהוּ, סָבִיב לְמִשְׁכְּנֹתָיו. וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד, וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם. לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם, עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם. וְאַף אֱ-לֹהִים עָלָה בָהֶם, וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם (=השמנים שבהם, אוכלי השלו), וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ.

הפסוקים הבאים הם על חטא ישראל במעשה העגל ובמרגלים. ונראה, שכל כך חמורים היו חטאים אלו, שהמשורר לא פירש את החטא, והוא רק רמז אליהם באופן ברור: בְּכָל זֹאת חָטְאוּ עוֹד, וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו. וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם, וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה. מהו החטא שהם חטאו? רוב המפרשים טוענים שאין כאן חטא מפורש, אלא עונש, ה' כילה את ימיהם של ישראל בלא שהם נכנסו לארץ, אך מתוך ההקשר נראה שיש כאן את שני החטאים הגדולים שחטאו בני ישראל במדבר:

(א) הֶבֶל הוא כמאמר ה' (דברים לב, כא): הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵ-ל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם, ופירוש הכתוב וַיְכַל בַּהֶבֶל יְמֵיהֶם הוא, שה' כילה את ימי בני ישראל בגלל שהם עשו את העגל, וכמו שמפורש בדברי ה' (שמות לב, י): וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם. וייתכן שלא לחינם בא כאן השימוש בצורת המילה: וַיְכַל, בדומה ללשון התפילה שנזכרת מיד לאחר כעסו של ה': וַיְחַל מֹשֶׁה.

(ב) וּשְׁנוֹתָם בַּבֶּהָלָה היא המיתה שנקנסה על עם ישראל לאחר חטא המרגלים (במדבר יד, לד): בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֺנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה. לשון בֶּהָלָה היא לשון התורה בתחילת הקללות בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, טז): וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי, וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כׇּל הַמִּצְוֺת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כׇּל מִצְוֺתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי. אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה. וכאילו ה' מזהיר – אם לא הבנתם את הבהלה של ארבעים השנים במדבר, הרי שהבהלה תמשיך גם בכניסתכם לארץ.

התיאור שמופיע במזמור שלנו על מה שבא לאחר חטא העגל, הוא מעין התיאור שמופיע בספר שמות, אלא שתפילת משה המפורשת שם הפכה להיות תפילתם של עם ישראל במזמור שלנו: אִם הֲרָגָם וּדְרָשׁוּהוּ, וְשָׁבוּ וְשִׁחֲרוּ אֵ-ל. וַיִּזְכְּרוּ כִּי אֱ-לֹהִים צוּרָם, וְאֵ-ל עֶלְיוֹן גֹּאֲלָם. וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם, וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ. וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ, וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ.

בתפילתו של משה רבינו לאחר חטא העגל נאמר (שמות לב, יב): לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ. ועל מה שאמר משה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה, וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם, נאמר במזמור שלנו: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית, וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ. וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה, רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב. ומעין זה בתגובת ה' למשה רבינו: מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ, הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ, וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. הברית עליה מדובר במזמור שלנו היא הברית שכרת ה' לאחר החטא (שמות לד, י): וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כׇּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכׇל הָאָרֶץ וּבְכׇל הַגּוֹיִם, וְרָאָה כׇל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה יְהֹוָה כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ.

חלקו השני של מזמורו של אסף (מ-עב. 223 מילים) הוא על חטא המאיסה בארץ חמדה, ועל החטאים בארץ: כַּמָּה יַמְרוּהוּ בַמִּדְבָּר, יַעֲצִיבוּהוּ בִּישִׁימוֹן. וַיָּשׁוּבוּ וַיְנַסּוּ אֵ-ל, וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ (=ציערו). וכאן מפורטים האותות שעשה ה' במצרים, והם לֹא זָכְרוּ אֶת יָדוֹ, יוֹם אֲשֶׁר פָּדָם מִנִּי צָר. אֲשֶׁר שָׂם בְּמִצְרַיִם אֹתוֹתָיו, וּמוֹפְתָיו בִּשְׂדֵה צֹעַן. וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם, וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן. יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם, וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם. וַיִּתֵּן לֶחָסִיל (=ארבה) יְבוּלָם, וִיגִיעָם (=גידוליהם) לָאַרְבֶּה. יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם, וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל (=בכפור). וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם (=בהמתם), וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים (=גחלי אש). יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ, לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם, וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר. וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם, רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם. וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ, וַיְנַהֲגֵם כַּעֵדֶר בַּמִּדְבָּר. וַיַּנְחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָחָדוּ, וְאֶת אוֹיְבֵיהֶם כִּסָּה הַיָּם. נראה, כי לא לחינם בחטא המרגלים מזכיר ה' את האותות והמופתים שהיו במצרים, שהרי זה מה שאמר ה' למשה (במדבר יד, טז): עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ.

ייתכן, שבכך יש להבין גם מדוע במזמור שלנו לא נזכרו מכות כינים, שחין וחושך, שהיו מכות בלא התראה, כפי שרואים בפסוקים של פרשות וארא ובא, וממילא אלה הן מכות למצרים, אך לא אותות.

מה אירע כאשר הגיעו בני ישראל לארץ ישראל, והם שכנו בארצם? במזמור נאמר: וַיְבִיאֵם אֶל גְּבוּל קָדְשׁוֹ, הַר זֶה קָנְתָה יְמִינוֹ. וַיְגָרֶשׁ מִפְּנֵיהֶם גּוֹיִם, וַיַּפִּילֵם בְּחֶבֶל נַחֲלָה (=נתן לשבטים השונים נחלה), וַיַּשְׁכֵּן בְּאָהֳלֵיהֶם שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְנַסּוּ וַיַּמְרוּ אֶת אֱ-לֹהִים עֶלְיוֹן, וְעֵדוֹתָיו לֹא שָׁמָרוּ. וַיִּסֹּגוּ וַיִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָם (=דור המדבר), נֶהְפְּכוּ כְּקֶשֶׁת רְמִיָּה (=קשת שיורה את החיצים הפוך). וַיַּכְעִיסוּהוּ בְּבָמוֹתָם, וּבִפְסִילֵיהֶם יַקְנִיאוּהוּ. שָׁמַע אֱ-לֹהִים וַיִּתְעַבָּר, וַיִּמְאַס מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל. שיאו של העונש היה כאשר וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ (=ארון הברית), וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ (=יללו, התאבלו). כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה. וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲ-דֹנָי, כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן (=שמח לאחר ששתה יין). וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר, חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ (=להם, לאויבים).

חורבן שילה אירע בזמן ששבו פלשתים את ארון הא-להים (שמו"א ד, י-כב): וַיִּלָּחֲמוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו, וַתְּהִי הַמַּכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד, וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רַגְלִי. וַאֲרוֹן אֱ-לֹהִים נִלְקָח, וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס … וַיַּעַן הַמְבַשֵּׂר וַיֹּאמֶר: נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם, וְגַם שְׁנֵי בָנֶיךָ מֵתוּ חָפְנִי וּפִינְחָס, וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים נִלְקָחָה. מסופר גם על מות כלתו של עלי הכהן כאשר הגיעה השמועה: וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ. וּכְעֵת מוּתָהּ וַתְּדַבֵּרְנָה הַנִּצָּבוֹת עָלֶיהָ אַל תִּירְאִי כִּי בֵן יָלָדְתְּ וְלֹא עָנְתָה וְלֹא שָׁתָה לִבָּהּ. וַתִּקְרָא לַנַּעַר אִי כָבוֹד לֵאמֹר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל אֶל הִלָּקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים וְאֶל חָמִיהָ וְאִישָׁהּ. וַתֹּאמֶר גָּלָה כָבוֹד מִיִּשְׂרָאֵל כִּי נִלְקַח אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים.

במזמור שלנו מתוארת עזיבת העוז והתפארת של משכן שילה ומות בני ישראל והכהנים, עד שהאלמנות אפילו אינן בוכות על כך: וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ, אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ, וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר. וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ, וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר. בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ, וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה.

לשון המזמור: וַיִּקַץ כְּיָשֵׁן אֲ-דֹנָי, כְּגִבּוֹר מִתְרוֹנֵן מִיָּיִן. וַיַּךְ צָרָיו אָחוֹר, חֶרְפַּת עוֹלָם נָתַן לָמוֹ מתאימה ללשון הכתוב על ארון הא-להים בשדה פלשתים (שמו"א ה, א-יב): וַיַּשְׁכִּמוּ אַשְׁדּוֹדִים מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה' … וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר מִמָּחֳרָת וְהִנֵּה דָגוֹן נֹפֵל לְפָנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן ה', וְרֹאשׁ דָּגוֹן וּשְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדָיו כְּרֻתוֹת אֶל הַמִּפְתָּן … וַתִּכְבַּד יַד ה' אֶל הָאַשְׁדּוֹדִים וַיְשִׁמֵּם וַיַּךְ אֹתָם (בעפלים)[בַּטְּחֹרִים] אֶת אַשְׁדּוֹד וְאֶת גְּבוּלֶיהָ … וַיַּךְ אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּשָּׂתְרוּ לָהֶם (עפלים)[טְחֹרִים] … וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא מֵתוּ הֻכּוּ (בעפלים)[בַּטְּחֹרִים] וַתַּעַל שַׁוְעַת הָעִיר הַשָּׁמָיִם. הצרים הוכו מאחור, והיתה להם חרפת עולם. וביחד עם המכה לאויבים, הגיעה גם מכה לחלקים מעם ישראל: וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף (=משכן שילה), וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר (=להשרות בו את שכינתו).

מעתה ה' בחר בשבט יהודה ובדוד המלך: וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה, אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב. וַיִּבֶן כְּמוֹ רָמִים (=שמים) מִקְדָּשׁוֹ, כְּאֶרֶץ יְסָדָהּ לְעוֹלָם. וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ (להנהיג את העם), וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן. מֵאַחַר עָלוֹת (=רכות, בהמות) הֱבִיאוֹ, לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ וּבְיִשְׂרָאֵל נַחֲלָתוֹ. וַיִּרְעֵם כְּתֹם לְבָבוֹ, וּבִתְבוּנוֹת כַּפָּיו יַנְחֵם. רמז לבחירת דוד בעת אמירת המזמור ניתן לראות בתיאור הדומה של נתן הנביא כאשר הוא בא אל דוד שרצה לבנות את בית המקדש, לאחר שחזר לביתו מהעלאת הארון לירושלים (דבה"א יז, ז): כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת אֲנִי לְקַחְתִּיךָ מִן הַנָּוֶה מִן אַחֲרֵי הַצֹּאן, לִהְיוֹת נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. תיאורו של דוד כזה שלקוח מאחר הצאן זהה במזמור שלנו ובדברי ה' דרך הנביא, ונראה כי בזמן אחד נאמרו שניהם.