שמי שאול יונתן וינגורט, גר בירושלים, ועוסק שנים רבות בלימוד ובהוראה.
בשנים האחרונות למדתי ולימדתי סוגיות רבות בתלמוד הבבלי. מתוך הלימוד עלה שהתלמוד הוא ערוך, וכי יש מבנה שמנחה את העריכה.
כמובן, הצעת ההבנה איננה כתובה בפירוש בגמרא, ויכול כל אחד להעניק משמעות לפי הבנתו את הסוגיה.
סוגיה תלמודית כוללת בתוכה שלשה חלקים, הראשון והשלישי יכולים להיקרא ברצף, והשני עומד במרכז הסוגיה ועוסק בנושא משיק לסוגיה אך לא בדברי המשנה עצמם.
חלקה הראשון של הסוגיה עומד מול חלקה השלישי, וניתן להבינם יותר טוב אם מקבילים את החלקים זה לזה (בכל אחד מהחלקים יש שני שלבים). הקבלת החלקים זה לזה יכולה להיות דרך שמות האמוראים או דרך תוכן הדברים. מרכז הסוגיה כולל שלשה שלבים, היוצרים רצף אחד, והתבוננות בנושא זה מובילה להסתכלות מחודשת על הסוגיה כולה. בסך הכל יש שבעה שלבים בכל סוגיה (2-3-2), ומתאים לקרוא לדרך הבנה זו של העריכה, שכוללת שבעה שלבים – "פני המנורה".
אתם מוזמנים להעמיק ולהרחיב את לימודכם באתר שלפניכם, ובתקווה שיחד נגדיל תורה ונאדירה.
דוד מבקש משפט מה', הוא רואה בשופטים אנשים רשעים שחושבים עוולה בלבם ומפלסים חמס בארץ. כאשר ה' שופט את המציאות יכול הצדיק לראות את הנקמה ברשע, וכולם מגיעים למסקנה שיש א-להים שופטים בארץ.
דוד בורח משאול, אך איננו רוצה להשחית אותו. הוא מבקש מה' שיציל אותו עד שיעבור האסון. אופן ההצלה המבוקש רמוז בפזמון החוזר: רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱ-לֹהִים, עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ. כאשר ה׳ יתרומם, ויתגלה כבודו על כל הארץ, לא יהיו עוד רדיפות אחרי דוד.
מתוך יראה ורעד אנו רוצים לברוח, אך כואב עוד יותר, כאשר לא אויב רודף, אלא מישהו כמונו. דוד בורח מפני שאול, אך קשה לו במיוחד עם דואג האדומי שמגלה להיכן נמלט. בתפילה שנצליח לבטוח בבטחון מוחלט בה', ולהשליך עליו את המשא שלנו.
הזיפים אומרים לשאול שדוד מסתתר עמם, ושאול רודף אחרי דוד, ובדרך פלאית הוא מפסיק לרדוף והולך – וכך לשון הפסוק: כִּי מִכָּל צָרָה הִצִּילָנִי, וּבְאֹיְבַי רָאֲתָה עֵינִי. יש כאן תחינה ובקשה, ויש כאן הודיה על הצלה ניסית.
מזמור כמעט זהה של דוד פגשנו כבר במזמור יד, הפעם משכיל חזקיהו המלך על גבי המזמור הקודם ומתפלל מתוך מחלתו. מירושלים יְשֻׁעוֹת יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּב אֱ-לֹהִים שְׁבוּת עַמּוֹ, וא-להים יפזר את אשור החונים על ירושלים.
יש לדוד המלך שתי תפילות: האחת – לשפוט אותו ולריב את ריבו מן האויב, והשניה – להגיע למקום השכינה ולהודות לה׳. גם כאשר דוד בורח מן האויב, הוא חושב על קרבת ה׳ ורוצה לבוא אל מקור שמחתו.