במזמור זה מצביע דוד על הרשעות של השופטים, ועל כך שהם אינם שופטים בצדק.

הפתיחה זהה במזמורים נז-נח-נט: לַמְנַצֵּחַ, אַל תַּשְׁחֵת, לְדָוִד, מִכְתָּם – פתיחה זו מצביעה על כך שיש כאן מזמור – מִכְתָּם, ובקשה – אַל תַּשְׁחֵת.

דוד פונה אל השופטים, המדמים את עצמם לא-להים: הַאֻמְנָם אֵלֶם (=אלים, שופטים) צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן?! מֵישָׁרִים (=בצדק) תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם?!

בבריחת דוד משאול מוצאים אנו בקשה מפורשת מה' שישפוט בינו ובין שאול. המזמור שלנו מצביע על כך, שהבקשה למשפט מאת ה', באה מפני שאי אפשר לסמוך על בני אדם שישפטו בצדק.

וכך מסופר לאחר שדוד כרת את כנף מעילו של שאול במערה (שמו"ב כד, ח-טו):

וַיָּקָם דָּוִד אַחֲרֵי כֵן, וַיֵּצֵא (מן המערה)מֵהַמְּעָרָה, וַיִּקְרָא אַחֲרֵי שָׁאוּל לֵאמֹר: "אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ!" וַיַּבֵּט שָׁאוּל אַחֲרָיו, וַיִּקֹּד דָּוִד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. [ס] וַיֹּאמֶר דָּוִד לְשָׁאוּל: "לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם לֵאמֹר, 'הִנֵּה דָוִד מְבַקֵּשׁ רָעָתֶךָ'? הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה, וְאָמַר לַהֲרָגְךָ וַתָּחָס עָלֶיךָ, וָאֹמַר: 'לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי, כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא'. וְאָבִי רְאֵה, גַּם רְאֵה אֶת כְּנַף מְעִילְךָ בְּיָדִי, כִּי בְּכָרְתִי אֶת כְּנַף מְעִילְךָ וְלֹא הֲרַגְתִּיךָ – דַּע וּרְאֵה כִּי אֵין בְּיָדִי רָעָה וָפֶשַׁע וְלֹא חָטָאתִי לָךְ. וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּנְקָמַנִי ה' מִמֶּךָּ, וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ. כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי: 'מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע', וְיָדִי לֹא תִהְיֶה בָּךְ. אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף? אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת, אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד? וְהָיָה ה' לְדַיָּן וְשָׁפַט בֵּינִי וּבֵינֶךָ, וְיֵרֶא וְיָרֵב אֶת רִיבִי וְיִשְׁפְּטֵנִי מִיָּדֶךָ".

בחלק הראשון של המזמור (ב-ו. 41 מילים) מתאר דוד את משפט הרשע: הַאֻמְנָם אֵלֶם (=אלים, שופטים) צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן?! מֵישָׁרִים (=בצדק) תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם?! הביטוי בְּנֵי אָדָם שנאמר כאן על השופטים, הוא כלשונו של דוד לשאול המלך כאן: לָמָּה תִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אָדָם, ובהמשך (שמו"א כו, יט): וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי – יָרַח מִנְחָה, וְאִם בְּנֵי הָאָדָם – אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה'. כפי שנראה גם בהמשך המזמור, השופטים הללו פועלים עוול ועושים חמס, וכנראה שהם אלו שמשכנעים את שאול לתפוס את דוד: אַף בְּלֵב עוֹלֹת (=עוולה) תִּפְעָלוּן, בָּאָרֶץ חֲמַס יְדֵיכֶם (=גזל שבכפיכם) תְּפַלֵּסוּן (=תפלסו). זֹרוּ (=נהיו זרים) רְשָׁעִים מֵרָחֶם (=מהלידה), תָּעוּ מִבֶּטֶן דֹּבְרֵי כָזָב. חֲמַת (=ארס) לָמוֹ (=להם) כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ, כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ (=שאיננו שומע) יַאְטֵם אָזְנוֹ. אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים, חוֹבֵר חֲבָרִים מְחֻכָּם. כלומר, השופטים הללו הם הרשעים הדומים לנחש, שאיננו שומע למי שמנסה לאלף אותו.

בחלק השני של המזמור (ז-יא. 44 מילים), מתאר דוד את האופן בו הוא מבקש מה' שיפרע מן הרשעים, והוא מביא כמה דימויים לפרעון זה: אֱ‍-לֹהִים, הֲרָס שִׁנֵּימוֹ (=שיניהם) בְּפִימוֹ (=בפיהם), מַלְתְּעוֹת כְּפִירִים נְתֹץ (=שבור) ה'. יִמָּאֲסוּ (=יתמוססו) כְמוֹ מַיִם, יִתְהַלְּכוּ (=יאבדו) לָמוֹ (=להם), יִדְרֹךְ (חצו)חִצָּיו – כְּמוֹ (=מיד) יִתְמֹלָלוּ (=יתפוררו). כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס (=נמס) יַהֲלֹךְ, נֵפֶל אֵשֶׁת (=בריה שאין לה עיניים) בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ. בְּטֶרֶם יָבִינוּ סִּירֹתֵיכֶם (=סירה קוצנית) אָטָד (=קוץ בוגר), כְּמוֹ (=בעודו) חַי – כְּמוֹ חָרוֹן יִשְׂעָרֶנּוּ (=סערה, תעקור אותו).

ומסיים דוד: יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה (=ראה) נָקָם, פְּעָמָיו (=רגליו) יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע. סיום זה בוודאי מתאים להגדרת דוד כצדיק ושאול כרשע, ולאמירה של דוד שידיו לא יהיו בשאול, אך הוא יראה את נקמת ה' בו. ואכן, כאשר שאול שומע את נאומו של דוד הוא אומר: "צַדִּיק אַתָּה מִמֶּנִּי, כִּי אַתָּה גְּמַלְתַּנִי הַטּוֹבָה וַאֲנִי גְּמַלְתִּיךָ הָרָעָה. (ואת)וְאַתָּה הִגַּדְתָּ הַיּוֹם אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתָה אִתִּי טוֹבָה, אֵת אֲשֶׁר סִגְּרַנִי ה' בְּיָדְךָ וְלֹא הֲרַגְתָּנִי. וְכִי יִמְצָא אִישׁ אֶת אֹיְבוֹ וְשִׁלְּחוֹ בְּדֶרֶךְ טוֹבָה וַה' יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי".

לאחר שמסיים דוד את השוואת השופטים בארץ למשפט צדק של ה' הוא מסכם את התובנות שעולות מן המזמור: וְיֹאמַר אָדָם: "אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק, אַךְ יֵשׁ אֱ-לֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ". מיהו האדם שמדבר כאן? ומה הוא ילמד מהנקמה ברשעים?

נראה, כי האדם הוא שאול המלך, כפי שהוא מכונה בדברי ה': כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם (שמו"א טו, כט), בדברי דוד: אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו, עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שמו"א יז, לב), ובדברי אביגיל: וַיָּקׇם אָדָם לִרְדׇפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ (שמו"א כה, כט). החלק הראשון של המסקנה: אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק משתייך לחלק השני של המזמור, בו הצדיק רואה את הנקמה ברשע, ואילו החלק השני של המסקנה אַךְ יֵשׁ אֱ-לֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ מתאים לחלק הראשון של המזמור, שבו דוד מצביע על השופטים כרשעים, אך יש א-לים ששופט. צירוף המסקנה לכל אחד מן החלקים מצביע על כך שחלקי המזמור שוים: החלק הראשון ומסקנתו כולל 45 מילים, ואילו החלק השני ומסקנתו כולל 47 מילים.