מרכז המזמור הוא: עָלָה אֱ-לֹהִים בִּתְרוּעָה, ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. מתואר שא-להים עולה בתרועה, ואילו ה' – בקול שופר. על איזו עלייה מדובר כאן? ומה עושה ה' עם קול השופר?

החלק הראשון במזמור (ב-ה. 33 מילים) מדבר על עליה בתרועה: כָּל הָעַמִּים הָרִיעוּ לֵא-לֹהִים בְּקוֹל רִנָּה. מהו פירוש המילים תִּקְעוּ כָף? בפשטות, זו עריבות והתערבות, כמו בסיום המזמור: נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ. וכך משמשים המילים הללו בפסוקים של ספר משלי: בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ (משלי ו, א). אָדָם חֲסַר לֵב תּוֹקֵעַ כָּף עֹרֵב עֲרֻבָּה לִפְנֵי רֵעֵהוּ (משלי יז, יח). אַל תְּהִי בְתֹקְעֵי כָף בַּעֹרְבִים מַשָּׁאוֹת (משלי כב, כו). עם זאת, נראה שניתן לראות במילים הללו רמז למפגש הראשון בין העמים לבין עם ישראל, בין שרו של עשו לבין יעקב: וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ (בראשית לב, כו). אמנם אצלנו זהו שורש ת.ק.ע. ושם זהו שורש י.ק.ע. ואולם, נראה כי תקיעת הכף של העמים במזמור שלנו, היא תיקון לאותה נקיעת הכף של יעקב.

העליה בתרועה באה בעקבות נוראותיו של ה' וגדולתו, כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא, מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ. ורק כאשר יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ, וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ, מתגלה כיצד ה' יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ, אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב. מתי העמים יריעו? מתי שכולם יהיו תחתינו. מהו גאון יעקב? בפסוקי התוכחה בתורה נאמר: וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם (ויקרא כו, יט), ופירש רש"י שזהו בית המקדש, על פי הפסוק: הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם (יחזקאל כד, כא).

לאחר החלק הראשון של המזמור, בא החלק השני, ובו נראה פירוש למילים ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר.

החלק השני (ז-י. 34 מילים) פותח בתיאור הזימרה: זַמְּרוּ אֱ-לֹהִים זַמֵּרוּ זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ. כִּי מֶלֶךְ כָּל הָאָרֶץ אֱ-לֹהִים זַמְּרוּ. מַשְׂכִּיל. ולאחר מכן מתואר המימוש של המלכות: מָלַךְ אֱ-לֹהִים עַל גּוֹיִם, אֱ-לֹהִים יָשַׁב עַל כִּסֵּא קָדְשׁוֹ. הישיבה על הכסא כוללת גם את האסיפה של הנכבדים – מלכי העמים ומָגִנֵּי אֶרֶץ – ומעבר לעליה הראשונית, עתה הוא מְאֹד נַעֲלָה. הפעם, לא מכונה עם ישראל בשמו יַעֲקֹב, שמסמל את המאבקים עד להכרעה ולתקיעת הכף, אלא עַם אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, המסמל את ההכרה באחדות ה'.

נראה, כי שני חלקי הפרק מקבילים לשני חלקים בטקס המלכת ה', מעין מה שמוצאים בטקס המלכת בשר ודם – (א) המלכה בתרועה עם כל העם, (ב) עליה לכסא עם ברכות של הנכבדים. בהמלכת שלמה נאמר (מל"א א, לט-מז]: וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם: יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו, וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם … וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה. וְגַם בָּאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: יֵיטֵב (א-להיך)[אֱ-לֹהִים] אֶת שֵׁם שְׁלֹמֹה מִשְּׁמֶךָ וִיגַדֵּל אֶת כִּסְאוֹ מִכִּסְאֶךָ. ומעין זה מצאנו גם בהמלכת יואש מלך יהודה (מל"ב יא, יב-יד): וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ … וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ עֹמֵד עַל הָעַמּוּד כַּמִּשְׁפָּט, וְהַשָּׂרִים וְהַחֲצֹצְרוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ וְכָל עַם הָאָרֶץ שָׂמֵחַ וְתֹקֵעַ בַּחֲצֹצְרוֹת. בחלק הראשון של המזמור שלנו באים כל העמים וממליכים את ה' בתרועה, ובחלק השני של המזמור שלנו יושב ה' על הכסא, ומתעלה מכך שמברכים אותו נדיבי העמים ומגיני הארץ.

מתי התעוררו בני קרח לשיר על מלכות ה'? והיכן הם ראו שה' בחר נחלה ואוהב את גאון יעקב?

ניתן להציע הקשר היסטורי למזמור, כאשר אנו מעיינים בו בתוך ההקשר בו הוא נמצא בתהילים – בין מזמור מו למזמור מח. במזמור הקודם מתארים בני קרח את המחסה שהם מוצאים בא-להים, ועל אף שיש להם צרות הם לא מפחדים כאשר הארץ וההרים זזים. לפנות בוקר א-להים עוזר לירושלים, והגויים והממלכים זזים כאשר ה' נותן בקולו. ה' משבית מלחמות ושורף את העגלות באש. ואולם, אין זה ניצחון טבעי, אלא ניצחון ניסי, שה' משבית בו מלחמות, והוא מתרומם מתוך כך שאנחנו מרפים. במזמור הבא מתארים בני קרח את הגויים שעולים על ירושלים, אך פתאום הם רעדה אחזתם כאשר הם רואים את גדולת ה' בירושלים. האם ניתן למצוא הד היסטורי למאורע זה?

בספר דברי הימים (דה"ב כ, א-כג) מסופר, שבְנֵי מוֹאָב וּבְנֵי עַמּוֹן וְעִמָּהֶם מֵהָעַמּוֹנִים באו עַל יְהוֹשָׁפָט לַמִּלְחָמָה. וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּידוּ לִיהוֹשָׁפָט לֵאמֹר: בָּא עָלֶיךָ הָמוֹן רָב מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵאֲרָם, וְהִנָּם בְּחַצְצוֹן תָּמָר הִיא עֵין גֶּדִי. וַיִּרָא, וַיִּתֵּן יְהוֹשָׁפָט אֶת פָּנָיו לִדְרוֹשׁ לַה', וַיִּקְרָא צוֹם עַל כָּל יְהוּדָה. יהושפט נענה בתפילתו, ונאמר כך: וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף, הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל. וַיֹּאמֶר: הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט, כֹּה אָמַר ה' לָכֶם, אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה, כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵא-לֹהִים. מָחָר, רְדוּ עֲלֵיהֶם, הִנָּם עֹלִים בְּמַעֲלֵה הַצִּיץ, וּמְצָאתֶם אֹתָם בְּסוֹף הַנַּחַל, פְּנֵי מִדְבַּר יְרוּאֵל. לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת, הִתְיַצְּבוּ, עִמְדוּ, וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ, מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם.

ואכן, יהושפט קיבל את הנבואה, וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי ה' לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'. ומסופר, שמיד כאשר קיבלו את הנבואה: וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים, וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים, לְהַלֵּל לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה.

כאשר בני קרח קמו להלל לה', כנראה הם אמרו את מזמור מו: אֱ-לֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז, עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד. עַל כֵּן לֹא נִירָא בְּהָמִיר אָרֶץ, וּבְמוֹט הָרִים בְּלֵב יַמִּים.

מה היה בסופו של דבר? וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ, וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר: שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, הַאֲמִינוּ בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ, הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ. וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם, וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה', וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ, בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים: הוֹדוּ לַָה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה, נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה, וַיִּנָּגֵפוּ. וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד, וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית. וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר, וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן, וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה, וְאֵין פְּלֵיטָה.

הנס הגדול שמתואר בדברי הימים, הוא מה שמתואר במזמור הקודם: מַשְׁבִּית מִלְחָמוֹת עַד קְצֵה הָאָרֶץ, קֶשֶׁת יְשַׁבֵּר וְקִצֵּץ חֲנִית, עֲגָלוֹת יִשְׂרֹף בָּאֵשׁ. ומעתה, פנו בני קרח לכל העם ואמרו: לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה', אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. וגם: הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱ-לֹהִים, אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ. ההצלה הובילה לשמחה בירושלים, כמו שכתוב במזמור, וכך כתוב גם בסיפור (דה"ב כ, כז-כח): וַיָּשֻׁבוּ כָּל אִישׁ יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וִיהוֹשָׁפָט בְּרֹאשָׁם לָשׁוּב אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּשִׂמְחָה, כִּי שִׂמְּחָם ה' מֵאוֹיְבֵיהֶם. וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת וּבַחֲצֹצְרוֹת אֶל בֵּית ה'.

ייתכן, שעליה זו לירושלים הייתה המלכה מחדש של ה', וזהו מזמור מז בתהילים. החלק הראשון במזמור הוא גילוי ה' הגדול והנורא, ומתוך הדברת העמים מסכימים להמליך את ה', ואילו החלק השני הוא ירושלים בתפארתה – ה' יושב על כסאו לאחר המלחמות ונדיבי עמים נאספים כדי לרומם אותו.