כתובת המזמור מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת, היא כלשון המשנה (תמיד פ"ז מ"ד) מִזְמוֹר שִׁיר לֶעָתִיד לָבוֹא, לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת מְנוּחָה, לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים. נראה, שהכתובת מצביעה על כך שהמזמור כולו עוסק בעתיד לבוא, ולא בקיום הנוכחי, וכלשון רש"י: "מזמור שיר של לוים וכו' שאומרים אותו בשבתות, והוא מדבר בענין העולם הבא שכולו שבת".

המזמור נחלק לשני חלקים באופן ברור, ובמרכזו הפסוק: וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה'. ונראה, כי מיקוד זה של המזמור מצביע על כך שגם אם יש במזמור זה תשובה לשאלת 'רשע וטוב לו' כפי שנראה, זוהי תשובה עדינה, וכדי להבין אותה צריך להכיר בכך שמחשבות ה' גבוהות מאוד.

החלק הראשון של המזמור (ב-ח. 52 מילים) פותח בהודיה לה' על כך שה' משמח את המשורר בפעלו ובמעשי ידיו: טוֹב לְהֹדוֹת לַה', וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן. לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת. עֲ‍לֵי עָשׂוֹר (=כלי נגינה) וַעֲלֵי נָבֶל, עֲלֵי הִגָּיוֹן (ל' הגה, קול) בְּכִנּוֹר. כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ, בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן. המשכו של חלק זה הוא בכך, שהטפשים אינם מבינים למה הרשעים מצליחים, אך אלו מחשבות ה' העמוקות: מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'! מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ! אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע, וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב, וַיָּצִיצוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, ועל אף שלא מבינים את זאת, הפריחה היא: לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי עַד.

האם טוב למשורר? או שזו הודיה שבאה מתוך התבוננות שכלית, ולא מתוך הטוב במציאות? הפתיחה טוֹב לְהֹדוֹת לַה', וכן לשון הפסוק לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ, וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת נראות כאומרות – גם כאשר לא טוב לנו, עדיין טוב להודות, וגם כאשר החסד איננו גלוי – יש לנו אמונה. לפי זה, החלק הראשון במזמור מתאר דווקא את הקושי הניצב מול המאמין. קושי כאשר אנו עומדים מול הרשעים הפורחים, ועלינו להחזיק באמונה בזמנים החשוכים.

החלק השני (י-טז. 52 מילים) פותח בתיאור אויבי ה' שיאבדו מהרה: כִּי הִנֵּה (=בקרוב) אֹיְבֶיךָ ה', כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ, יִתְפָּרְדוּ (=יתפזרו. ל' פרד) כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי (=קרן של ראם), בַּלֹּתִי (=ערבבתי, סכתי את בשרי) בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי (=בצרי, בנפילת אויבי), בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי (שהם נפלו). וסיומו של המזמור הוא בפריחת הצדיק: צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (= יהיה גבוה). שְׁתוּלִים בְּבֵית ה', בְּחַצְרוֹת אֱ-לֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ. עוֹד יְנוּבוּן (ל' תנובה) בְּשֵׂיבָה, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ. וכך ידעו כולם לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה', צוּרִי, וְלֹא עַוְלָתָה (=ואין עוול) בּוֹ.

אם כן, זהו מזמור שנאמר דווקא כאשר נראה מסביב שיש רשע וטוב לו, וההכרה ביום שכולו שבת ומנוחה, בעולם הבא, נותנת את השלווה והשמחה בעולם הזה.